היה היה פעם כוכב רחוק, ועליו חי נער אחד מאוד מאוד טיפש.
כיוון שטיפשות היא דבר אוניברסלי, אני יכול לגלות לכם שזה היה
כל כדור הארץ וזה הייתי אני, אבל מה זה משנה. אז החלטתי לגדל
שיער ליפה כזה, עד הצבא וכל מיני הצהרות מוזרות על רצון לא
להסתפר, לעשות קוקו וכו' וכו'. מחננה נורמלית הפכתי בעיני
אנשים לפריק וכל הבולשיט המפגר שתמיד נלווה. אחרי חמישה חודשים
קמתי באיזה בוקר וכהרגלי בקודש העברתי יד בשיער החביב שלי,
ונגעלתי כ"כ עד שהחלטתי לשים לזה סוף. לקחתי את מכונת התספורת
ודבר ראשון גזזתי את הפיאות, מתוך חשש שאחרי "פריק" יגיע "חייל
של מאה שערים"... בשוונג הורדתי גם את כל השיער המגעיל...
אחח... מי שלא ניסה את המכונה הרוטטת על הראש לא ניסה דבר יותר
כיפי... והשערות שנופלות... (בדיעבד אני יודע שפיספסתי את
עיסקת חיי, בדואים היו קונים את השיער שלי ועושים ממנו שטיח או
אוהל או שמיכה או לא). אחרי שהורדתי הכל שמתי לב שיש לי פלומת
זקן וגם התחלה של שפם, ובלי אישור מהרופא מרחתי בפעם הראשונה
קצף גילוח: על הלחיים, השפם, הסנטר, וגם על האוזן והמראה...
שיפשפתי טוב ככה שהכל הקציף ונמרח. לקחתי את הסכין של אבא - זה
הרגע משמעותי, נקודת המפנה שלמעשה הופכת אותך לגבר, או שלפחות
מתחילה שלב חדש בתהליך ההתבגרות, או שהמווה עבורך רגע מיוחד,
או שלא. קירבתי את הסכין... החשש שנלווה, ומה יקרה אם אני
אחתך, ואם אני אעשה משהו מוזר... עם לב שיכול היה באותו רגע גם
להחליף את אקסל רוז בגאנז אנד רוזס התחלתי לגלח.
שיט, שוב יש לי בייבי פייס.


בפעם הבאה: גילוח שערות מהאף...