השנאה לשמאל מילאה את כל ישותה. היא כל-כך שנאה אותם, עד כדי
כך שלא יכלה להסתכל עליהם, שלא נדבר על לדבר איתם, ואם כלו כל
הקיצים, והיא הייתה חייבת להסתכל עליהם, אז תמיד תמיד היא
הייתה מפנה את עין ימין בלבד לכיוונם, וגם אוזן ימין הייתה
הקשבת, הבלעדית, לסינון המסרים...
בכל בוקר היא הייתה נועלת את נעל ימין קודם, ורוחצת את יד ימין
קודם, ומצחצחת רק את השיניים הימניות, ומתאפרת בצד ימין בלבד.
כדי להרגיל את המוח שלה, היא חשבה רק חזותית, כדי שחס וחלילה
האונה השמאלית לא תתחיל לעבוד, והצעד הראשון היה תמיד? כן,
ברגל ימין בלבד.
לא עברו מספר חודשים, והיא כבר עשתה את דרכה לעבודה, סליחה,
למלאכת יומה, בפרוזן יוגורט של "ימין" (במלעיל) בפתח תקווה,
בקפיצות על רגל אחת (ימין כמובן), ונופפה לעוברים והשבים רק
ביד ימין, קפוצה, כמו שצריך. ולא עבר מאז זמן רב, וגמלה ההחלטה
בליבה לכרות מעליה את צידה השמאלי, והיא התחילה לתור במדורי
הניתוחים, אחר מנתח ימני למהדרין שיבצע את העבודה, סליחה, את
הניתוח.
במרץ, סליחה, בלהט, גם לא טוב, נו, יום יום, היא תרה במודעות
והתקשרה לכל בתי החולים, מתחננת שיבצעו בה את הניתוח המיוחל,
עד שמצאה מנתח מומחה שהבטיח לה כי הוא יבצע ניתוח מושלם, ונשבע
לה על הדגל, דגל ישראל.
בחדר ההתאוששות, מיד כשפתחה את עינה היחידה, הבחינה שהכל הפוך.
לתדהמתה, גזרו ממנה את צידה הימני דווקא, אמנם הוא חי בצידו
השמאלי של המוח, אך רק כזיכרון עמום, והיא רתחה, רתחה מכעס על
המנתח, ואיך שהוא עשה לה את זה. חודש אחרי ששוחררה מבית החולים
היא התחילה לחפש מנתח חדש שיוריד ממנה את צידה השמאלי הנותר,
המיותר... ואחרי כמה חודשים גם זה קרה...
בדיוק אחרי הניתוח השני פגשתי בה, דמות דו ממדית מסתובבת
ברחוב, נזהרת שלא ליפול בחרכי סבכות הביוב.
"איך אני נראית?" שאלה אותי נאבקת נואשות ברוח שאיימה לסחוף
אותה.
"על איזה צד את מדברת?" שאלתי בתמימות.
"אני חושבת שנשאר רק צד אחד..." השיבה מהורהרת.
"תסתובבי רגע", ביקשתי מהדמות הדו מימדית, שמיהרה להיענות לי -
"ועכשיו צד שני..." וקמט של הרהור עלה בצידה הימני של הדמות,
אמנם הוא חצה אותה גם לצידה השני, אך לא היה קשה להבחין איפה
הוא התחיל...
חודש אחר כך כשפגשתי אותה, היא כבר הספיקה לאבד עוד מימד, ורק
אז גיליתי לה מי אני באמת, וקשרתי איתה את נעל ימין...