אין לי מושג למה פירסמתי את זה,אבל זה יצא מעומקי נשמתי.
אוהבת אותך.


אני עמדתי שם ובכיתי.
בכיתי, כי ידעתי שצרחת מעמקי נשמתך, לעזרה, לחיבוק, להבנה,
ואני לא הייתי שם בשביל לספק את זה עבורך.

מעולם לא לחצתי עלייך להמשיך, מעולם גם לא רציתי.

אני אוהבת אותך, עם החיוך המושלם שלך שהעלה חיוך, גם על שפתיי
שלי... עם החיבוק החם שנותן לי אנרגיות כל פעם מחדש.
אני אוהבת אותך, שאת עצובה, שאת זקוקה לחיבוק, ושכל הפנים שלך
מלאות בשחור שנמרח מהדמעות.

אני אוהבת אותך, כל החבילה. הכי בעולם.

אני לא יודעת אם הדרך שלך להתמודד עם הדברים היא הנכונה.
אבל זו דרכך שלך.

לפעמים אני שמחה שניחנתי בחוש הנוסף הזה, של לדעת מה באמת
מרגישים אנשים.
יפה שלי,אני יודעת.
תמיד ידעתי, מה מתרחש שם בפנים.
תמיד הייתי מודעת לעומק התהום ולצרחות שהדהדו בה.
אני מצטערת, שלא היה לי מספיק אומץ לומר לך.
היה לי נוח, בדיוק כמו שלך היה, לברוח איתך לחיוכים וצחקוקים.

אבל לא עוד.

הכי חשוב לי בעולם שתדעי, (לא משנה כמה פעמים שמעת את זה,וכמה
שזה נשמע מזויף)
אני פה.
תמיד.
כל-כך רוצה להיות שם בשבילך, גם עם דמעות, וגם עם חיוך
אינסופי.

אני אוהבת אותך, זכרי.
כל החבילה.

סתם שתדעי.