New Stage - Go To Main Page

יואב תירוש
/
אני אוה אותך

יצאתי עם הכלבים שלי.
בנג'י התחיל למשוך בפראות ודובי עמד אדיש, מה שיצר בפניי
דילמה, האם לעצור לבנג'י או למשוך את דובי.
הדילמה הזאת נפתרה כשדובי ראה חתולה והחל למשוך בפראות אף הוא.
מכיוון שהיה לי הרבה זמן פנוי ולא היה לי ממש משהו אחר לעשות,
נתתי לכלבים שלי להוביל אותי ליעדיהם הרצוי.
הכלבים הובילו אותי לשדה הגדול שקרוב לבית שלי. שחררתי אותם
מחגורותיהם אחרי סקירה מהירה, לבדוק שצ'ארלי לא אורב איפה שהו
בשדה.
בנג'י התחיל לחרבן ולי לא היה כוח להביט בו, אז הלכתי בעקבות
דובי. דובי התחיל לרחרח פרחים ולהזיל ריר. אחרי רבע שעה של
רחרוח פרחים והזלת ריח, הוא נרדם. בנג'י עדיין חרבן, אז החלטתי
לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לתור את השדה.
הלכתי לי מספר דקות, כשלפתע נתקלו עיניי בבת, שנראתה בגילי.
"היי" פניתי אליה.
היא הסתכלה לעברי, "היי" היא ענתה.
כאן כבר התחלתי להתבייש. אני מעולם לא התחלתי עם בת וגם לא ממש
ידעתי לפתח שיחה כמו בנאדם, אז קיוויתי בחוסר אונים שהיא תגיד
משהו.
שנינו עמדנו דקה במעין ביישנות כזאת, עד שפתאום נקטה ביוזמה.
"מה את העושה כאן?" שאלה.
"אני... אני מוציא את הכלבים שלי" הצבעתי לעבר בנג'י ודובי
שנלחמו זה בזה, כנראה בגלל שבנג'י הפריע לדובי בשנתו.
"ואת?" שאלתי.
"אני סתם ירדתי למטה כדי לנשום קצת אוויר. אני גרה ממש כאן,"
אמרה והצביעה לעבר הבית שליד השדה.
בגלל שהקרח כבר נשבר, הגיתי במוחי אץ הרעיון הגאוני של לדבר על
החיים, היקום וכל השאר.
היא עשתה רושם של אחת שמבינה על מה היא מדברת, שלא כמוני שפשוט
מזבל שטויות ומקווה שלא יעלו על זה. היא קלטה את זה, אבל לא
נראה לי שזה ממש הפריע לה.
דיברנו מלא זמן ואחרי משהו שנראה כמו שעה, היא פנתה ללכת.
"לאן?" שאלתי אותה.
"הביתה, ההורים שלי כבר בטח דואגים לי." היא פנתה ללכת.
פתאום, באופן בלתי צפוי לחלוטין, פניתי אליה שוב, כשגבה כבר
היה מופנה "איך קוראים לך?" שאלתי.
"קרן," היא ענתה כשחיוך קל על פניה "ולך?" שאלה.
"יואב," עניתי לה.
ואז, אחרי שאמרה ביי, היא נכנסה לתוך הבניין שליד השדה.
פניתי לעבר הכלבים שלי והופתעתי לגלות שהם לא ברחו, אלא נרדמו
מתחת לצלו של עץ זית איתן.
קשרתי אותם ברצועותיהם והובלתי אותם הביתה. בדרך ראיתי זוג
שהתנשק. מבעד לצלילי הנשיקות, שמעתי את הבחור אומר לבחורה "אני
אוה אותך". אולי זה היה עיוות מכוון ואולי זה היה בגלל הלהט
שלי הנשיקה. לא התכוונתי להפריע להם ולשאול.
כשחזרתי הביתה לא חשבתי על שום דבר חוץ מעל קרן וכך גם ביום
שלמחרת. החלטתי לאזור אומץ ולדבר אתה. הלכתי לבניין שאליה היא
נכנסה וצלצלתי באינטרקום לכל הבתים, וכולם ענו לי ברגזנות
מיותרת שאין אצלם אף אחת בשם קרן. אחד השכנים אפילו איים לרדת
למטה ולהרביץ לי עם אני לא אסתלק ואפסיק להציק לכולם.
במבט מיואש סקרתי את השדה, עד שעיניי נתקלו בקיר. היה זה קיר
לבן ותמים, כמעט טהור. התקרבתי אליו ונגעתי בו. הייתה לו מין
הילה מדהימה כזאת, שנתנה למתבונן בה כוח ואומץ. פתאום עלה לי
רעיון. רצתי הביתה, הבאתי ספריי אדום והתחלתי לצבוע.
כשסיימתי, היה רשום על הקיר בבירור "קרן, אני אוה אותך"
אחר-כך חזרתי הביתה ולעולם לא חזרתי לשדה הזה.

הערת הכותב: סיפור זה מבוסס על קיר אמיתי, בשדה אמיתי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/4/00 7:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יואב תירוש

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה