כבר נמאס, קשה לי כבר לראות את כל הצביעות שאני חיה בה, כמו
בועה, בועה ורודה, בועה יפה ועגולה. אבל החיים הם לא שם! הם
פה! מחוץ לחלום מחוץ לתקווה הכול פה שונה... פה... פה אין
מנוחה
פה יש רק שקרים, פצעים ונשיקות. הנשיקות כואבות, מדממות, קרות.
אך השקרים מתוקים, מסתירים ממך את האמת הכול כך מכאיבה.
זה קצת מצחיק שאני חושבת על כול מה שעברתי ופשוט התעלמתי ואיפה
אני עכשיו? באיזה מצב?
החיים נראים נוראים יותר מרגע לרגע בגלל שאף אחד לא מתקן, לאף
אחד לא אכפת כל אחד עסוק רק בו... במיוחד. אם כל אחד היה תורם
איזה משהו טוב לעולם אולי הוא היה עכשיו אחרת? אולי אני בכלל
לא הייתי על זה כותבת, אך העולם מתדרדר אין בו שום דבר שבאמת
שווה את הדמעות.
הדמעות קרות ודוקרות, הלב כבר לא יכול לסבול, הוא אבוד... אבוד
כמו כול אחד ואחד בעולם שעשה את אותה הטעות וחי עכשיו בבועה
הורודה שתהפוך לאדומה, כמו דם, ותשתנה לשחורה. הכול יהיה שחור
אפילו הבוקר, העננים, הים, הכול! כול הדברים ה"טובים" שהיו
נהרסים... כמו החיים...
אבל בסך הכול ציפיתי לכול .. סוף העולם הזה קרב! סוף לאהבה,
סוף לתקווה סוף לשלום סוף למלחמות
הכול נגמר... אני בטוחה שההוא שם למעלה מאוד מרוצה... בשישה
ימים בנה ובשנייה יכול להרוס את הכול... הרי הוא כול יכול,
תשחק בנו! אני יודעת שאתה שומע... לקחת לי את הכול... הכול...
בקרוב זה יקרה.... צריך להתכונן... לחכות שהוא יבוא או שאני
כבר אעשה?
להתראות חיים... להתראות אהבה...  ברוך הבא מוות נורא...