כשהוא הלך לישון באותו לילה הוא ידע שמזל שלו שהוא הגיע עד
החדר שלו ולא נרדם על איזה ספסל מתכת לא מעוצב בפינת רחוב.
הוא היה מותש, כאילו נלחץ כולו בסיבובי אינסוף על גבי מסחטת
לימונים. סחטו לו את הכוחות.
הוא אמר מייד לחבר חדר שלו שנכנס באותו רגע וניסה לפתוח בשיחה
מכבידה בנוסח "היי, מה שלומך" שיחה שמתחילה בנימוס ולא מסתיימת
-  בשם אותו נימוס מעצבן.

חצק'ל אתה הרי קם מוקדם בבוקר, נכון? אז למה אתה לא הולך
לישון? ואם כבר דיברנו, אז בבקשה, תעיר אותי כשאתה מתעורר.
עכשיו תספור עד חמש ואני אבן שכידוע לך אינה מגיבה לדיבורים
מאז אותו סיפור עם משה והסלע. תכולת אברי אכן תפוזר על גבי
הסדין, אבל אני לא אהיה כאן. אכנס בחדווה לעולם הדמיון והעומק
הרוחני - אשקע בשינה חסרת מעצורים. אני פשוט עייף מת.

הוא טמן את ראשו ורובו בפוך הכבד, מותיר חרכי חדירת לחמצן,
בשביל ראותיו הזוקקות את המצרך הזה גם בשעה שהוא ישן. מהכא
להתם ומהתם להכא, התנוחה הקבועה, כן. אפשר להרדם, נו קדימה.

אבל אז קפץ לו ה"שלומפער".

שלומפער, כך הוא קורא בסתר ליבו לאותו יצור החובט בראשו ללא
רחמים ומשווע ליחס של מחשבה, אחד שניזון מחוסר סדר ולמדנות
מפריכה כל דבר ברור.
מה אתה? עייף מת? למה העייפות והמוות נרדמים במוחך מחובקים?
שינה גואלת מיסורי עייפות, מוות גואל מעייפות החיים.
ולמה אנשים מתים צעירים? התעייפו?
ולמה אנשים נרדמים בבוקר?
שינה מרדימה אבל חיים הורגים?
אתה יודע מה, זה לא אכפת לי יא' שלומפער מחפש בלגאן אה? אני
רוצה לישון.

חצק'ל כבר מזמן נחר במיטה הסמוכה נחירות שקטות וממושכות. זה לא
מפריע לו, הוא עייף כל כך שהוא לא שומע כלום, הוא ירדם תוך שתי
שניות.

רגע, הוא נזכר שיש לו שאלה לשלומפער.
תגיד, נודניק. מה רצית מהמחשב היום? שתים עשרה שעות לא נראה לך
מוגזם קצת?
לא, אם היית נותן לי הייתי יושב עוד, אינסוף מידע, מה שתרצה.
ומה אתה רוצה?
לרחף על פני אתרים עתירי מידע, לגרוס חומר ולתייקו בתאים
אפלולים במוח, לשאול שאלות הקודחות בחומת ההתגוננות שבנית אתה,
לבקש הסברים לכמה בעיות מבעיתות כל שפיות, להתייעץ עם מומחים
וללמוד אודות כל דבר שזז.
לא הנחתי מקרא ושירה, תרבות, ציור ושירבוט, מיוצר ליוצר, כלי
יוצר עלי נלחץ בדאבל קליק.
ומזה עכשיו אני מותש? הכל בגלל השתוללות שלך שלומפער?
לא, אתה יש לך גם את גיטרה בלב שפורטת לך על מיתרים סמויים
ומוזילה לך נחילי מי מלח מהעינים.
מה יש רק רציתי לראות סרט, היה בכונן איזה משהו הדלקתי
והתמכרתי.
זה היה סיפור של אהבה נרגשת הטוב והדמע משמשים בערבוביה, כל
החומרים שבדרך כלל מטפטפים מהם טיפות אחדות לסיפור, היו מהולים
במינון גבוה, עד עכשיו אני מזליג לחלוחית כשאני נזכר בסצינה
שהוא משלים עם אבא. כשאני משחזר את המילים שהיא מודיעה לו על
הלוקמיה. כשאני חושב על השינוי שלו. כשני מנסה לדמיין מה עבר
לו בלב.
בכית?
בכיתי כמו שלא בכיתי הרבה זמן.
זה סחט את הטיפות האחרונות של הרעננות הרגשית, נסחטתי עד לשד
לבי.
מדוע בכית? הרגשת חלש?
לא, זה היה בכי של סחיפה אל תוך מערבולת רגשות , סף שנפרץ,
כשאני מרגיש שאין לי דרך לעצור את ההזדהות עם הדמויות. כשאני
חווה איתם יחד את הכאב והטוב. כמו בתלת מימד אני נכנס לתוך
ההתרחשות הכאובה וחוויתי את זה עד דמעות.
כמו שאתה בוכה עכשיו?
שתוק שלומפער, תפסיק לשאול שאלות.
למה?
לפעמים צריך לתת ללב להוביל.
טוב, לך לישון בן אדם.
כבר לא, שלומפער.