הגורל שיחק בנו,
קופידון ירה בנו חצים.
ואנחנו ממקומות שונים,
עולמות אחרים.
וחיינו התהפכו,
המוות הטיל צל על חיינו.
והאהבה שלנו...
הייתה חזקה, ופתאום הייתי חייבת,
פשוט חייבת ללכת.
למען השלווה, למעני, למענך.

ברחוב לי הלכתי,
ועלים נשרו בחורף,
הדמעות זלגו,
והזיכרונות עלו.

הפעם הראשונה שלנו ביחד,
כל פעם שבעינייך הבטתי,
כל פעם שלתוך ידייך רצתי,
ולידך נרדמתי.

ואז, הפרידו בינינו,
כל הדמעות שבכיתי,
כל הפחד, הגעגוע.
הכאב.

ועבר הזמן ולחיבוק עדין מתגעגעת.
להרגשה של להיות איתך.
לזמן הטוב שהיה לנו.
לכל האהבה שלנו.
מתגעגעת.

אך הגורל רצה שניפרד,
הגורל נקבע,
ואין דרך לשנות אותו,
גורלי אינו גורלך.
אך שימך חרוט עליי.