מניחה ראשי על רכות שסוחפת לתת- המודע,
שם עדיין יש לי אותך.
ואז פותחת לרגע עיניי, ומשתקף בן ירוק שלבשת,
ומולי ניצבת דמותך.
ובעוד היא נותרת בודדה בברק המלוח של עיניי,
היא מרטיבה ומפלסת לה דרך גם על עור פניי.
ומפניי, הדמעה האבלה ליפול על גופי תבקש,
כמו שנפלת אתה על אדמה עירומה בשדה של ירי ואש.
והדמעה נספגת אל הבד של בגדי,
שספג בעבר כבר אותך.
הדמעה נעלמת, ואיתה, כמוך,
נעלמת ממני דמותך.
בעיניים יבשות מכאב, שוכבת נואשת ואבודה,
עוצמת עיניי ושבה לשקוע בתרדמת של תת- מודע.

לזכר אחד עשר הרוגי אסונות הנגמש"ים ז"ל.