אחרי כמעט שנה בונציה התקשרתי לסבתא לאה. לא שלא התגעגעתי, אבל
חשבתי אולי המרחק והגעגוע ישנו משהו בתפיסה שלה, והיא תתקשר.
כל הסטודנטים האחרים פה באיטליה, ובטח גם בשאר ארצות החו"ל,
ההורים מתקשרים כל שבוע לפחות. אל שירה מתקשרים פעמיים ביום.
ההורים שלי - לא. אף אחד מהמשפחה. לא שלא מתגעגעים אבל "להתקשר
לחו"ל זה יקר". כמה יקר כבר יכול להיות להתקשר פעם בחודש?
אני אוכלת פה חסכונות. העבודה מספיקה בקושי לקניות וחשבונות,
עלות המחיה פה בשמיים. אבל דווקא עם העבודה בסדר לי. נכון,
תמיד יש כל מיני קיטורים, אבל ככה זה בכל עבודה, נראה לי.
לפחות ככה זה היה לי עד עכשיו.
זו "ביז'יוטריה": חנות תכשיטים יקרים ולא אמיתיים: אין זהב,
אין כסף, אין אבנים יקרות. קריסטלים וחרוזים מפלסטיק. בארץ
תכשיטים זה תכשיטים, אין הבחנה. ואולי יש ולא ידעתי.
זה כיף. באים אנשים, כמעט כולם במצב-רוח טוב, כולם בחופשה. הם
לא עניים. אם הם רוצים לקנות תכשיט בונציה סימן שהם לא גוועים
ברעב. רק צריך לעזור להם לבחור. ובשאר הזמן אני מסתכלת בהם
ורואה. זוגות צעירים מלאים בפוצי-קוצי, משפחות עם ילדים, אמא
ובת, ככה. וכולם נחמדים. אפילו הצרפתים.
אתמול, אחרי שנה, שיחה עם סבתא לאה. הקיר, היא אמרה, מלא
רטיבות. "איש מקצוע" אמר שיש סכנת התמוטטות. "דיברתי עם אבא"
היא אמרה, "בשביל מה לשפץ? בפעם הקודמת השיפוץ החזיק חמישים
שנה. ועכשיו לא צריך חמישים שנה." "נו באמת סבתא", נחרדתי, "על
מה את מדברת? חייבים לשפץ, מה עדיף, שזה יתמוטט עלייך ועל
סבא?"  "נו טוב, נראה" ענתה לי סבתא את התשובה הרגילה של
אני-כבר-החלטתי-ואין-לי-רצון-להתווכח. "סבתא", ניסיתי שוב,
"אתם בני שמונים. נגיד שנשארו עוד עשר שנים. עשר שנים זה המון!
למה שלא תגורו בבית משופץ, נעים, במשך עשר שנים?"  אני יודעת,
לדבר על "כמה זמן עוד נשאר" זה לא מנומס אבל אלוהים אדירים,
פרופורציות!  "טלינקה, נדבר כשתבקרי בארץ. הטלפון נורא יקר."
"בון ג'יורנו" אני מחייכת אל הנכנסים. הבעלים רוצה שנברך לשלום
כל מי שנכנס, גם אם ברור שהוא (או נכון יותר היא) רוצה רק
להסתכל, ויצירת קשר עם המוכרת תאבת העמלות רק מביכה אותה. "בון
ג'יורנו" עונות שתי שמנות במבטא אמריקאי מחוייך. מכירה לא תהיה
פה, איזה נעליים מרופטות. אבל טוב שיש אנשים בחנות, זה מעודד
קונים פוטנציאליים להכנס.
כבר עשרים שנה התשובה של סבתא לאה לשאלה: "מה שלומכם?" היא
אותה תשובה: "מזדקנים." אולי אפילו יותר מעשרים שנה. המקרר
שלהם התקלקל לפני כמה שנים והיינו צריכים להכריח אותם לקנות
חדש. "בשביל מה חדש?" התמרמרה סבתא לאה. "אפשר לקנות משומש,
חדש יחזיק יותר שנים מאיתנו, לא צריך."
"אהמ.. סקוזי?" טינ-אייג'רית, בריטית. האמריקאיות השמנות כבר
יצאו. "יס?"
"אהמ.. הוא מאץ' איז דיס רינג?" שלוש בנות, חייכניות. שתיים
מהן קונות, בלי הרבה התלבטות. "צ'או!" חייכני ומשולש והן בחוץ.
"לא מצאת שום דבר?" אני שומעת אחת מהן שואלת. "אני לא ממש
צריכה תכשיטים", עונה אחרת. "נו באמת, אף אחד לא צריך
תכשיטים...." וצחוק טינאייג'רי מתרחק.
אין לי טענות אל סבתא לאה. היא גדלה בשנים של מחסור, רגילה
לחסוך לעת צרה, להתכונן לאסון הבא. שום אסון מעולם לא בא, אבל
ככה היא. כשהייתי מתארחת אצלם לשבוע בכל קיץ היא היתה מרשה לי
לישון איתם במיטה, בלילה, מחבקת ומגינה מהרעש של הענפים בחוץ.
כמו אז, גם היום היא משננת בקפידה את ה"אני מאמין" שלה: לחיות
בלי להפריע, בלי לתבוע, בלי לצפות, בלי להתאכזב. לפעמים נדמה
לי שסבתא לאה כבר פרשה מהחיים, והיא רק מחכה לגוף שלה, שיצטרף
אליה.

"בון ג'יורנו", הנה עוד זוג. "בונג'ור". צרפתים, אבל בטח לא
יקנו. זקנים. הבעל בטישרט וכובע מצחיה. אולי יבלבלו לי את המוח
עם שאלות על מחירים, אבל צרפתים כאלה בדרך כלל לא קונים.
"סקוזי, האו מאץ' דה נקלס?" ומתחיל הדו-שיח, איזו שרשרת, אולי
תראה לי מבחוץ על הויטרינה, גברתי רוצה למדוד? מה אכפת לי,
ממילא חלש היום, ואם יש אנשים בפנים זה מושך אנשים מבחוץ.
הזקן מחייך רוב הזמן. הזקנה לא החזירה לי חיוך. העור קצת מתקלף
לה ליד השפה, העיניים משוכות למטה, כמו האש פאפי זקן.
"קה בלה!" אני אומרת. לא משקרת, השרשרת יפה, היא יפה על כל
אישה, גם אם היא זקנה כפופה ויש לה עיניים עצובות. היא מסתכלת
לי בעיניים, כאילו רוצה לומר משהו. אני מחייכת אליה, חצי
במבוכה חצי בעידוד. הרי היא פה בחופשה, ואני תפקידי לעשות מצב
רוח טוב לנופשים. חיוך חלש ושדוף, סקיצה של חיוך, על הפנים
שלה. הבעל שואל אותי משהו בצרפתית. לא יודעת מילה בצרפתית.
"אינגליש?" הוא שואל את השאלה המיוחלת, שהרי שפת האם השניה של
כל ישראלי היא גלגל הצלה במצבים כאלה. "יס" אני מחייכת בתקווה,
והבעל מחווה לעבר אשתו תנועה שברוסית משמעותה "א-נו" ובערבית
"יאללה". "איז דיס מרררררר?" הקול שלה עדין, חלש, כצפוי. "אימ
סורי?" אני מטה ראש לעברה, חזרי שנית, לא הבנתי, "דה נקלס"
פתאום אני מבחינה במאמץ, "איז איט ממרררררררר?" גם הפעם נמוג
סוף המשפט, ואני רואה בעיניים החומות של האישה את סבתא גילה.

המחלה של סבתא גילה חיסלה אותה בשיטתיות ובאכזריות של הנאצים
שברחה מהם. החיים אזלו לה מהגוף. לאט לאט היא איבדה כוח,
הפסיקה לקחת אותי לטיולים בכרמל לאסוף אורניות, הפסיקה לקחת
אותי לים ולהקציב לי זמן דיבור. סבתא גילה היתה היחידה שהסתדרה
עם הפטפטנות שלי. "טלינקה, אני עייפה עכשיו", היא אמרה בפעם
הראשונה כשהייתי בת חמש. "עכשיו אני רוצה שקט. עד שנגיע לפינה
של העץ עם הפרחים הלבנים, אני רוצה שקט." וסבתא גילה קיבלה
שקט, עד הפרחים הלבנים. אחרי העץ המשכתי לדבר. אחרי כמה רחובות
היא שוב קבעה סימן שעד אליו יהיה שקט, וככה הסתדרנו מצויין.
היא אף פעם לא התרגזה עלי, ואני אף פעם לא דיברתי לפני הסימן
שהיא קבעה. ואחר כך כשגדלתי, הגוף שלה התחיל להקציב לה, קודם
כוחות ואחר כך הליכה, וסבא מנשה הלך איתה יד ביד והחזיק בכוח
כשהגוף נטה קדימה ללכת אבל הרגליים סירבו לזוז. "נו, קדימה,
ג'וד, תתישרי ותעשי צעד יפה," הוא קרא לה בשם הגלותי שלה, לפני
שהיא נהייתה פה גילה. תוך שנתיים היא כבר לא עשתה צעד יפה,
אחרי כמה נפילות על הפנים בבית התקינו מעקה ואחר כך הביאו
פיליפינית.
ואז באו שרירי הפנים.
אפשר היה להבין אותה פחות ופחות, בעיקר בסופי המשפטים, והיא
עברה בהדרגה לדבר במשפטים קצרים, אפילו מילים בודדות. תוך כמה
שנים אי אפשר היה להבין גם את אלה.
והמוח שלה נשאר צלול. דוד איתן היה איתה ברגעים האחרונים,
החזיק לה את היד כשכל הצינורות והצפצופים יוצאים ממנה, ואמר
לה: "אמא, את שומעת אותי? תלחצי לי את היד אם את שומעת." והיא
לחצה.
ועכשיו, בחנות, העיניים החומות של האישה הזאת, כמו של סבתא
גילה, אני רוצה להגיד אבל לא יוצא, ואני לא רוצה לשדר רחמים כי
זה יהרוס את החופשה אבל מה היא רוצה לשאול, אני מסכלת על הבעל,
והחיוך לא יורד ממנו והכובע עם הקרחת כמו של סבא מנשה ואם הוא
לא יגיד לי מה היא רוצה אני אהרוג אותה פה במקום כמו שהייתי
צריכה לעשות לסבתא גילה, שלא תעבור את כל השנים האלה של המלמול
שאף אחד לא מבין וצינורות וטונות של מייק אפ להסתיר את המכות
מהנפילות על הפנים.
"איז דיס מוראנו גלאס?" הוא שואל לבסוף ואני מאירה חיוך
שיסנוור אותם ולא יראו אף מילה ממה שחשבתי, "יס, אוריג'ינל
מוראנו. היר איז דה סרטיפיקאט".
הוא מוריד ממנה את השרשרת ומושיט לי, ומוציא כרטיס אשראי, אחרי
שהם דיברו על המחיר בשפה הלא מובנת שלהם, ואני אורזת לה ומאחלת
להם "אנג'וי וניס".
והיא, כבר מחוץ לחנות, מסתובבת אלי עם הגב הכפוף הזה, ואני
רואה דרך חלון הראווה שבמאמץ היא הצליחה לסחוט חיוך, זויות
השפתיים מצביעות לכיוון עיני ההאש פאפי.


מוקדש לזוג האהוב גולן ולזוג האהוב גרינבויים.