New Stage - Go To Main Page


השמש כבר שקעה. זה היה סיום טוב ליום טוב. זה יכול היה להיות
אפילו מושלם, אבל אין לי כוח לחשוב על זה יותר. אני רואה שאשתי
כבר מתחילה לעצום עיניים לאט, לאט, במושב לידי. לרגע אני חושב
שוב על אותו הרגע בים, אני רואה את החול עובר בין אצבעותיי,
אני מרגיש איך המים מכסים את רגליי ואז את שאר גופי, אני מרגיש
שוב את הגלים מכים בי בעדינות בעודי מנסה לשחות למים עמוקים
יותר. ואז, שוב אני מרגיש את הצריבה הנוראה, מהחיה הלא מובנת
הזאת, המדוזה. צופר! מה קשור הצופר לכל זה? ברגע האחרון אני
מצליח לסטות. כמעט ונכנסתי במשאית. באמת כדאי שאני אפסיק לחשוב
על זה.
היא אומרת לי: "לאן אתה נוסע?"
"מה זאת אומרת?!" אני משיב לה.
"צא כאן, במחלף הזה", אני ממלא את מבוקשה, "מזל שאמרתי לך,
כמעט פספסת את זה".
אני לא מבין. לא רק שאני לא מבין למה היא אמרה לי לפנות פה,
אני גם לא מבין למה הקול שלה שונה כל-כך, ושניה אחרי זה אני גם
לא מבין למה היא נראית ככה, למה היא נראית שונה, למה היא לא
אשתי.
"אתה נראה חיוור", היא אומרת, ואני חושב לעצמי, 'בטח שאני
חיוור, אין לי מושג מה קורה כאן, אין לי מושג מי את, מה את
עושה פה בכלל?' טוב שלא אמרתי את זה, היא הייתה חושבת שאני
משוגע. אולי בעצם אני כן משוגע? רק משוגעים יכולים רגע אחד
להיות עם האישה שלהם באוטו, בדרך הביתה מהים, ורגע אחרי זה עם
מישהי שהם בכלל לא מכירים, לבושים בבגדים שחורים, כאילו עכשיו
חזרנו מלוויה. לא, אני לא משוגע, זה משהו אחר, אני מרגיש את
זה.
"תעצור בצד, אני אנהג. נראה לי שאתה חולה", רעיון מצוין להחליף
מקומות, כי פתאום קלטתי שזה לא האוטו שלי בכלל, ושיש באוטו הזה
גיר רגיל עם הילוכים וכבר המון שנים שלא נסעתי על כזה. האוטו
נכבה. אה, כן. נזכרתי. יש קלאץ' ברכב כזה. אנחנו מתחלפים
במקומות.
בהמשך הנסיעה ניסיתי להבין כמה דברים. הדבר הראשון שחשבתי עליו
זה שנעים לי, אני לא מרגיש יותר את העקיצה הנוראה של המדוזה
המחורבנת הזאת, אבל תוך פחות משניה ניקיתי את הראש מהמחשבה
הזאת כי היו לי דברים חשובים יותר להרהר בהם. מי זאת האישה
שיושבת במושב לידי ולוקחת אותי השד יודע לאן? ולמה היא מתנהגת
כאילו היא מכירה אותי כשאני בטוח שאותה אני לא מכיר? ניסיתי
במשך כמה דקות לבנות לי בראש תרחישים אפשריים למה שקורה לי,
בלי הצלחה כמובן, ואז נעצרנו. הבטתי מסביב, ניסיתי להבין איפה
אנחנו נמצאים. חשבתי לעצמי שזו הייתה טעות לעסוק במחשבות
שטותיות בזמן שהייתי אמור לנסות להבין לאן לוקחים אותי. היא
יצאה מהאוטו והלכה סביב המכונית, ניגשה לתא המטען ושלפה משם
שני תיקים שחורים. היא סגרה את תא המטען והמשיכה לנוע סביב
המכונית, כשהיא הגיעה לחלון שלי היא נתנה מבט כזה שלא השאיר
מקום לשום ספק, היא מחכה שאני אצא.
יצאתי מהאוטו, היה נעים בחוץ. לא חם, לא קר, סבבה. היינו ליד
בנין גבוה, ספרתי שבע קומות. נראה בנין חדש, במגרש מכוניות היו
כמה מכוניות פאר, אפילו ראיתי שם את האוטו האהוב עליי, פורשה
911, בצבע כסוף. היא החלה ללכת לכיוון הכניסה של הבניין, כנראה
שזאת הכניסה האחורית כי היא נמצאת ליד החניה והיא לא נראית
מספיק מהודרת בשביל להיות כניסה ראשית של בנין כזה. חוץ מזה
הייתה גם דלת שנראתה כמו דלת של חדר אשפה, ובדרך כלל לא שמים
את החדר אשפה ליד הכניסה הראשית לבנין. הלכתי אחריה וניגשנו
למעלית. במעלית היא לחצה על 4, כעבור כעשרים שניות היינו בקומה
הרביעית, יצאנו מהמעלית והיא הושיטה יד כמכוונת אותי לדלת
שמימיננו. הלכתי לכיוון הדלת ושלפתי מהכיס צרור מפתחות. היה
בצרור מפתח אחד שנראה כמו מפתח לפלדלת, אז ניסיתי להכניס אותו
למנעול ולסובב. המפתח התאים בצורה מושלמת, אבל לא הסתובב.
כנראה שפלדלת מייצרים מפתחות שנכנסים בכל מנעול, אבל פותחים רק
את המנעול שלו הם מיועדים. הבטתי בה וראיתי שהיא מחייכת. היא
פתחה את אחד התיקים שהוציאה מהמכונית, והוציאה כמה כלים משונים
שבחיים לא ראיתי. היא נתנה לי כלי אחד שנראה כמו מברג דק מאוד
ועם ראש מאוד משונה. החזרתי לה מבט של לא מבין, והיא אמרה:
"אתה באמת לא מרגיש טוב. מסכן... אני אעשה את זה". היא לקחה
מידי את הכלי והכניסה אותו למנעול. היא הניעה אותו מצד לצד,
וכעבור מספר שניות נשמע מעין "קליק" כזה. היא ביקשה שאגיש לה
עוד מספר כלים, עם שמות מוזרים, ואני עשיתי כמצווה עליי. בסך
הכל עברו ארבע דקות, אבל היו אלה ארבע דקות ארוכות מאוד. כל
הזמן פחדתי שמישהו יגיע ויראה אותנו, מה הייתי אומר במצב כזה?
האם הייתי נלחץ ולא מצליח להוציא מילה מהפה? מה היא הייתה
עושה? אולי יש לה נשק? סכין, או אולי אפילו אקדח? עד כמה רחוק
היא תהיה מוכנה ללכת בשביל לעשות את מה שהיא רוצה? החלטתי
להפסק לחשוב על זה כי לא היה לי מושג עדיין מה היא בעצם רוצה
לעשות. הדלת נפתחה. לא מעצמה כמובן, כנראה שהיא פשוט סיימה
לפרוץ אותה.
התחיל לי כאב ראש, הכל נהיה שחור פתאום. הרגשתי שאני נופל, אבל
לא היה בום, שמעתי קול, נדמה לי הקול שלה, הקול אמר: "בוא תשב,
יש לנו מספיק זמן", הרגשתי שמושיבים אותי בכורסה, דווקא כורסה
די נוחה, ואז התעלפתי.
פקחתי את עיניי וראיתי המון מכשירים, היו ברקע הרבה צפצופים,
כאלה של "בליפ" ו-"ביפ". כנראה מהמכשירים הרבים שבחדר. לא
הייתה זו הדירה שאליה עמדתי להיכנס לפני כן, אומנם לא זכיתי
לראות בדיוק את כל הדירה, אבל ידעתי שלא זה המקום. כשהתאוששתי
לגמרי ניסיתי לקום. לא הצלחתי. חשבתי שאולי בעצם לא התאוששתי
לגמרי, אבל אז ראיתי שאני כבול. רגליים, ידיים ואפילו לרוחב
המותניים, הייתי לבוש במעיל מעבדה לבן, כמו של מדענים בסרטים,
תמיד רציתי ללבוש כזה, אבל משום מה ברגע זה לא כל-כך שמחתי. מה
קורה פה? איך זה קרה? נתתי עוד מבט מסביב לחדר, ראיתי כמה מסכי
מחשב, המכשירים שראיתי לפני כן עשו רושם של ציוד רפואי. אני
רואה שבכל החדר ממוקמות מצלמות וידאו, וכולן מכוונות לכסא
שעליו אני יושב. ליד הכסא יש מכשיר גדול שיוצאים ממנו חוטים
שמתחברים למספר חלקים בגופי. לרגע חשבתי שאולי נחטפתי בידי
חייזרים, אבל החלטתי שזו לא השערה הגיונית כל-כך, ושבטח יש
הסבר יותר טוב. צפצוף חזק נשמע בחדר, ניסיתי לראות מאיפה הוא
מגיע אבל כבר הרגשתי שגופי נחלש. נרדמתי.
רטוב. נעים, אבל רטוב. אוויר! אין לי אוויר! קמתי מיד. הייתי
באמבטיה. לא סתם באמבטיה, אלא האמבטיה המוכרת והאהובה שלי. לו
רק יכולתי לתאר את האושר שעבר בכל גופי באותו הרגע. זה היה
סיוט, זה לא קרה בכלל. כאב. ברגל. אני מביט, זו עקיצת מדוזה.
אולי זה בכל זאת קרה? שטפתי את עצמי ויצאתי מהאמבטיה. התנגבתי
והבטתי במראה ופתאום ראיתי שכתוב שם משהו, מישהו כתב מספר
טלפון על המראה בעזרת האצבע שלו, על האדים, כמו שהייתי מצייר
סמיילי כשהייתי ילד קטן. יצאתי מחדר האמבטיה בריצה, כשבדרך
המגבת נפלה לי, הבאתי עט ונייר ורשמתי את המספר. התלבשתי במהרה
ורצתי לכיוון הטלפון. הרמתי את השפופרת וחייגתי את המספר.
כעבור שלושה צלצולים ענה לי קול של גבר, היה לו קול יפה, מאוד
דומה לשלי, ממש דומה עד שחשבתי שאני מדבר עם עצמי. הוא שאל
אותי אם אני יודע מי הוא, עניתי לו שאין לי מושג. הוא אמר
שעדיף שנדבר פנים אל פנים, ואני הצעתי שניפגש אצלו בעוד שעה.
הוא נתן לי הסברים איך להגיע למקום ומיד יצאתי לדרך.
הגעתי לבית פרטי, שנראה מרשים ביותר. החניתי את הרכב ויצאתי
לכיוון הבית, פתחתי את השער וצעדתי לכיוון דלת הכניסה. עוד לא
הספקתי לדפוק בדלת והיא נפתחה. עמדתי בפתח הדלת ולא דיברתי.
וכך גם הבחור שפתח את הדלת בפני, הוא עמד, מבלי לזוז, ורק הביט
בי, שמתי לב שהמבט שלו היה פשוט קפוא, ללא שינוי. הנחתי שגם
הוא שם לב ששנינו מאוד דומים. אני בעצמי לא הייתי מבחין
בינינו, ואני כמעט בטוח שגם הוא לא. כעבור כמה שניות שנדמו
לנצח, הוא התאושש ראשון, הוא הציע לי להיכנס, הוא שאל אם
ברצוני לשתות משהו. ביקשתי תה. הוא הכין שתי כוסות תה, וישבנו
בסלון. הוא אמר: "אני לא יודע מאיפה להתחיל, אז אולי תספר לי
כל מה שעבר עליך היום".
סיפרתי לו על איך הייתי בדרך הביתה מהים עם אשתי באוטו, ואיך
לפתע אשתי כבר לא הייתה באוטו, ובמקומה הייתה בחורה אחרת. ושזה
בעצם היה אוטו שונה לגמרי מזה שהייתי בו קודם. סיפרתי לו איך
נסענו לבנין שאני לא יודע איפה הוא נמצא ואיך ההיא פרצה לתוך
דירה בקומה הרביעית. המשכתי לספר לו על החדר עם כל המכשירים
הרפואיים, ואיך הייתי כבול שם. התרגשתי מאוד בזמן שסיפרתי לו
את כל זה, ולא רק מפני שהיו אלה חוויות משונות מאוד, אלא גם כי
עדיין לא הצלחתי להתרגל לרעיון שאני יושב פה ומדבר עם מישהו
שדומה לי שתי טיפות מים, בזמן שסיפרתי לו כבר התחלתי להריץ
במוחי כל מיני אפשרויות של איך זה ייתכן שאנחנו כל-כך דומים,
רציתי להאמין שהוא אח תאום שלי שמעולם לא פגשתי, אבל משום מה
הייתה לי הרגשה שזה רחוק מאוד מהאמת.
הוא ראה שאני מדבר בהתרגשות רבה, והציע לי ללגום קצת מהתה
שמונח לפני על השולחן, הרמתי את הכוס והרגשתי איך היד שלי
רועדת ואיך היא לפתע מתחממת. מתחממת כל-כך עד כדי כוויה.
צרחתי. רבע כוס כבר נשפכה על היד שלי והתה המשיך לזלוג והגיע
עד מכנסיי ואפילו לכלך קצת את הספה שעליה ישבתי, ספה חומה,
מעור אמיתי, די חדשה. התנצלתי, אבל הוא אמר שזה לא נורא, הוא
במילא לא ממש אוהב את הספה, וחוץ מזה, הסביר לי,  שהוא בכלל לא
קנה אותה. הוא ניגש להביא לי מגבת מהמטבח, וכשחזר התחיל להשלים
לי קצת פרטים ממה שידוע לו על היום המטורף הזה. ראשית הוא ציין
שהשמטתי מדבריי את עקיצת המדוזה. גיחכתי קצת. טוב שהוא אמר את
זה כי זה שיפר במעט את הרגשתי, כמעט ששוב נשפך עליי תה, אבל
הפעם הצלחתי לייצב את היד בזמן. ואז הוא התחיל לספר לי על היום
שלו. תחילה סיפר קצת על עצמו, הודה שהוא שודד ושהשיטה שלו היא
להקשיב לאנשים ברחוב או בבתי קפה ולשמוע מתי הם מתכננים לטוס
לחוץ לארץ. כך הוא יודע שהבית שלהם יהיה ריק, ויהיה לו את כל
הזמן שהוא צריך. הוא המשיך והסביר שהיום הוא ושותפתו היו בדרכם
לפרוץ לדירה. "נסענו באוטו שלי, אני נהגתי והיא ישבה לצידי,
ממולי הגיעה משאית ומשום מה לא יכולתי להזיז את העיניים שלי
ממנה. כאילו הפנטה אותי. והדבר הבא שראיתי היה מסך מחשב. היו
צפצופים מוזרים מסביב, והייתי כבול לכסא באמצע חדר מלא
במכשירים".
הבנתי שגם הוא הגיע לחדר המוזר שאני הייתי בו רק לפני כמה
שעות. שאלתי אותו אם הוא יודע מה היה החדר, ואיפה הוא נמצא.
הוא השתהה למשך כמה שניות, ואז קם מכיסאו וניגש לארון. הוא פתח
את אחת הדלתות של הארון ושלף משם קלסר דק בצבע לבן. ראיתי את
הלוגו שהיה מודפס על הקלסר וזיהיתי אותו, בהתחלה לא זכרתי
מאיפה, אבל כעבור כמה שניות הבנתי שראיתי אותו בחדר ההוא.
"היום בבוקר לפני שכל זה התחיל פרצתי למשרדי חברה גדולה לייצור
מכשור רפואי," הוא אמר. "היו להם במשרד מחשבים רבי עוצמה ששמתי
עליהם עין. בדרך גם גנבתי כמה קלסרים כדי שזה יראה כמו ניסיון
לגניבת מידע בידי חברה מתחרה".
הבטתי בו בעיניים מסוקרנות בזמן שהוא דפדף בקלסר, כל אותו הזמן
חשבתי לעצמי כמה שהייתי רוצה להתחלף איתו. אני לא יודע למה.
אולי בגלל החוויה הקצרה שהייתה לי היום בחיים שלו. יכול להיות
שבכל אחד מאיתנו יש את היצר הזה של לגנוב, מעין קלפטומן קטן
שמתחבא בפנים ומחפש אתגרים. בחיים שלי לא גנבתי שום דבר,
ופתאום אני חושק בחיים מהסוג שהבחור הזה חי. כעבור כמה שניות
התחלפה ההרגשה הפנימית שלי. זה היה מאוד מוזר השינוי הפתאומי
הזה. פתאום נכנס לפעולה המצפון שלי, הרי אני יודע שזה לא בסדר
לגנוב. זה לא חוקי, וזה לא מוסרי. ואז הבנתי שאני לא מקנא
בחיים שלו בצורה כזו, אני מקנא באומץ שלו לעשות דברים, בכוח
שיש לו שלא נותן לדברים להשפיע עליו כמו שהם משפיעים על רוב
האנשים, כמו שהם משפיעים עליי. הוא הרי אדיש לכל דבר, הוא
מרוכז במחשבות שלו ולא מראה סימני פחד.
"כן!" הוא אמר, או אולי אפילו צעק. כמובן שעדיין עם אותה הבעת
פנים חסרת כל רגש. הוא סימן לי לבוא אחריו ויצאנו מהבית.
ניגשנו לרכב שלו. זה באמת היה הרכב שנסעתי בו יותר מוקדם באותו
היום. הוא הניע את האוטו, חגרנו חגורות ויצאנו לדרך. הוא הסביר
לי שלפי הרשימות של החברה, רק מכון אחד קנה את המכשירים שאנחנו
ראינו במעבדה ההיא, ולמזלנו היה שם כתובת. כעבור כחצי שעה של
נסיעה הגענו לבנין, עליו היה שלט עם הכתובת שהוא מצא ברישומים.
החנינו את האוטו ועשינו דרכנו לפתח הבניין.
הדלת הייתה נעולה. לא ציפיתי למשהו אחר, אבל בכל זאת הייתה בי
איזושהי הרגשת אכזבה קלה. הוא ניגש לאוטו ופתח את תא המטען
בעודי מחכה ליד הכניסה לבנין. ידעתי מה הוא מוציא מתא המטען
וכעסתי על עצמי שאני עומד להיות שותף למעשה הזה. קיוויתי לרגע
שאולי במקרה יש לו מפתח בתא המטען, והוא פשוט שכח אותו
כשניגשנו לדלת. אמרתי לעצמי להפסיק לחשוב על שטויות כאלה
עכשיו, הוא כבר התקרב חזרה אל הכניסה וביקש ממני להסתכל מסביב,
ולדאוג שאף אחד לא יתקרב אלינו. המקום היה די מבודד, אבל בכל
זאת, עדיף להיות בטוחים שלא יראו מה אנחנו עושים שם. שמעתי
אותו פותח את התיק וידעתי כבר איזה כלים הוא מוציא משם. כעבור
כמה דקות שמעתי את הדלת נפתחת ואת קולו קורא לי להיכנס מהר
פנימה.
נכנסתי. הבטתי מסביב. היו צפצופים בחדר, אבל כבר הייתי רגיל
אליהם. כל הציוד הרפואי היה שם. במרכז החדר עמד הכסא עם
הרצועות, ובתוך הכסא ישב מישהו. לא יכולנו לראות מי זה כי
היינו בדיוק מאחורי הכסא והחדר היה חשוך יחסית. הלכנו מסביב
לכסא ולא הופתעתי, ואני מניח שגם שותפי החדש לא הופתע, לראות
עוד בחור שנראה בדיוק כמונו, יושב בכסא, כבול ברצועות ומחייך.
הוא ביקש מאיתנו לשחרר אותו מהכסא. נעתרנו לבקשתו והתרנו אותו
מכבליו.
האיש בחלוק המעבדה קם מהכסא והתחיל להתנצל על מה שעברנו. הוא
הסביר לנו שהוא עובד בתחום השכפול הגנטי, והוא הגיע לתגלית
חשובה בנושא והחליט לבדוק את ההשערות שלו על עצמו. הוא סיפר
לנו איך היום בבוקר הוא יצר לעצמו שני כפילים גנטיים ובעזרת
המחשבים החדיר לכל אחד מהכפילים תודעה משלו.
"בעזרת המכשיר הזה מימיני היה באפשרותי להעניק לכל אחד מכם
זיכרונות של חיים שלמים בלחיצת כפתור. קבעתי לכם גם תכונות
שונות ויכולות שונות כדי לבדוק איך תגיבו אם לפתע כבר לא תהיו
עצמכם אלא מישהו אחר".
"שכרתי שחקנים שילוו אתכם ויערכו רשימות על ההתפתחות שלכם בזמן
הניסוי. השחקנים האלה היו בזיכרונות שלכם בתור עמיתים לעבודה
או בתור שותפים לחיים ולכן הכל נראה לכם אמיתי כל-כך. הם כנראה
הבינו בעצמם באיזה רגעים ביצעתי החלפות, אבל הוריתי להם להמשיך
להתנהג כרגיל".

"במשך היום כל כמה זמן ביצעתי החלפה בין התודעות של שלושתנו
וניטרתי באמצעות המכשירים שכאן מסביב איך זה משפיע על כל אחד
מאיתנו. אני בטוח שהמסקנות שאני אוציא מהנתונים שצברתי יעזרו
לי מאוד להבין איך מוח אנושי פועל".
ניסיתי לעכל את כל מה ששמעתי הרגע. אני חייב להודות שחצי ממה
שהוא אמר לא הבנתי בכלל, ולא האמנתי שדבר כזה יכול להיות
במציאות ולא רק בסרטי מדע בדיוני, שאני דווקא אוהב לראות בדרך
כלל.
עניין אותי מאוד באותו הרגע לראות אם  ידידי השודד עדיין נשאר
קר רוח וללא הבעה על פרצופו, הבטתי לימיני, המקום שבו הוא עמד
כאשר שחררנו את המדען מהרצועות אבל הוא כבר לא היה שם. הבטתי
מסביב לחדר והוא לא היה בסביבה. כנראה שזה השפיע עליו יותר מדי
והוא החליט לצאת. הרגשתי כעס. אני לא יודע למה לקח לי כל-כך
הרבה זמן להרגיש את הכעס הזה, אבל פתאום ההרגשה הזאת של הכעס
חלחלה עמוק לתוכי, והתפרצתי על המדען.
"איך אתה יכול לעשות דבר כזה?!" "לא חשבת שזה ישפיע עלינו
בצורה נוראית?!"
ניסיתי קצת להירגע כי ראיתי שהוא ממש נבהל. הוא ניסה להסביר את
עצמו:
"אני מתנצל, אתם לא הייתם אמורים להגיע לפה. הייתם אמורים למות
עם תום הניסוי, אבל התעוררתי רק כשנכנסתם פנימה, אני עכשיו אגש
למחשב ואכבה את התודעה שלכם, ולא תרגישו דבר יותר".
צעקה.
זה הגיע מהמדען אני מנחש. אני לא ראיתי מה קרה, כי תוך כדי
ה"התנצלות" שלו סובבתי אליו את גבי בחוסר רצון מוחלט לשמוע איך
הוא מתכוון להשמיד אותי בלחיצת כפתור.
הסתובבתי. ראיתי את המדען מנסה לתפוס את הגרון של עצמו.
מאחוריו ראיתי את השודד והוא החזיק בידו חוט ניילון וניסה
לחנוק את המדען. תוך פחות מדקה ראיתי שהמדען כבר איבד את
ההכרה, השודד לא הפסיק. הוא עדיין משך את החוט בכל הכוח, כאילו
הוא מנסה לחנוק אותו שוב. ניגשתי אליו לאט לאט, אחזתי בידו
ואמרתי: "אני יודע. תירגע. בוא נחשוב". הוא הסתכל עליי במבט
מופתע. כן. היה לו מבט מופתע על הפנים. והוא הרפה את ידיו.
המדען נפל אל הרצפה תוך השמעת חבטה רצינית.
כעבור כמה דקות הגענו למסקנה. הושבנו את הדוקטור בכסא. ניגשנו
למחשב, ואומנם לקח לנו קצת זמן לעשות את כל השינויים שרצינו,
אבל בסוף זה יצא בסדר גמור. הדבר היחיד שאני מצטער עליו, זה
שאני לא אזכה לראות את המבט על פרצופו של המדען הזה כשהוא יבין
מה עשינו. הושבנו אותו בכסא חזרה, ויצאנו להשלים את "המשימה".

התעוררתי בכסא. לא סתם כסא, אלא הכסא במעבדה שלי. היה לי כאב
ראש נוראי. כנראה שנרדמתי בלילה אחרי שיום שלם ניסיתי להכין
שכפולים של עצמי. הבטתי מסביב לחדר. ניגשתי לכבות את כל
המכשירים, ולאחר מכן ניתקתי אותם מהחשמל. חשבתי לעצמי כמה חבל
שכל ההשקעה הזאת וכל הכסף שעלה הציוד ירדו לטמיון. איך יכולתי
לבזבז את כל שנות המחקר שלי על שיבוטים ובסוף נכשלתי. כנראה
שהטבע לא מעוניין שאנשים יווצרו בצורה כזאת.
הבטתי החוצה וראיתי שכבר כמעט צהרים. כנראה שהייתי ממש עייף
אתמול בלילה. לפתע שמעתי סירנות. חשבתי לעצמי שאולי מתרחש שוד
באזור, אבל שמתי לב שהניידות נעצרו ליד פתח המעבדה. כנראה יש
תקלה באזעקה שלי, או שזה כתוצאה מניתוק המכשירים מהחשמל. יש
היום מערכות אזעקה מתוחכמות למניעת גניבות של ציוד כזה.
מספר רב של שוטרים פרצו פנימה, אחד מהם הציג תעודת שוטר וביקש
ממני להתלוות אליו. שאלתי אותו במה מדובר והוא הסביר שאני נדרש
לחקירה. יצאתי עם השוטרים החוצה והם הכניסו אותי לניידת.
ישבתי בחדר החקירות וחיכיתי שיבואו לחקור אותי. החדר היה קטן
יחסית, עם שולחן באמצע וכסא מכל צד שלו. אני ישבתי בצד אחד של
השולחן, כאשר ממש מולי על הקיר הייתה טלוויזיה גדולה, שטוחה,
מהחדשות האלה של הפלאזמה. בפינת החדר המנוגדת לדלת הכניסה היה
כסא שדומה לכסא סטודנטים, שיש בו משענת לכתיבה. טרם נאמר לי
באיזה נושא החקירה. ניסיתי לחשוב איזה עניין למשטרה יכול להיות
איתי. אני אדם ישר, לא פשעתי בחיי. נכנסו שני שוטרים לחדר. אחד
מהם נראה כמו החוקרים הרציניים האלה מהסדרות טלוויזיה, אבל הוא
לעומתם בלש אמיתי. השני היה בחור שמנמן, כמו שוטר אמריקאי כזה
שרואים אוכל דונטס. הטיפוס הבלשי התיישב מולי והשמנמן התיישב
בפינת החדר בכסא הסטודנטים והתחיל לכתוב בפנקס.
הבלש שאל אותי איפה הייתי אתמול. הסברתי לו שכל היום עבדתי
במעבדה שלי.
"אל תשקר לי, אני מודיע לך כבר עכשיו שאם לא תשתף איתנו פעולה,
זה יהיה הרבה יותר גרוע. תיתן לנו תשובות כנות ויתחשבו בך בבית
המשפט. ואם תסגיר את השותף שלך, יקלו בעונש שלך עוד יותר", אמר
הבלש בתקיפות.
הסברתי לו שאני יכול להוכיח שהייתי במעבדה שלי, יש לי מצלמות
וידאו במעבדה שהסריטו את כל האירועים אתמול.
"כבר בדקנו את ההקלטות, ראינו שאתה יושב כביכול יום שלם בתוך
הכסא שלך שם במעבדה, אבל אל תחשוב שאנחנו כאלה פתיים, יש לנו
מומחים והם ראו שכל ההקלטה זה בעצם כמה דקות שחוזרות על עצמן
לאורך יום שלם", ראיתי את החיוך שלו תוך כדי דבריו, ולא הבנתי
איך זה יכול להיות.

ניסיתי להסביר לו שבאמת שאין לי מושג איך זה יכול להיות, ושכל
היום עבדתי במעבדה וכנראה הייתה תקלה במצלמה והיא שמרה את הכמה
דקות האחרונות לפני שהתעוררתי לאורך כל הקלטת.
"יש לנו מספר עדי ראייה שיכולים להעיד שהיית בקרבת בנין שבתוכו
נפרצה דירה אתמול בצהרים."
"לא יכול להיות!" עניתי, "אני נשבע לך שהייתי כל היום במעבדה
שלי, עבדתי על מחקר חשוב מאוד!"
הבלש נשען קדימה והפעם הוא דיבר בקול עוד יותר תקיף: "תפסיק עם
השקרים שלך! יש לי גם עדי ראייה שדיווחו שאתה השודד של הבנק
הבוקר!"
"הבנק?!" שאלתי בהפתעה, "איזה בנק? אין לי מושג על מה אתה
מדבר. אני נרדמתי אתמול מאוחר בלילה במעבדה שלי והתעוררתי רק
לקראת הצהרים".
הבלש קם מכסאו בכעס וניגש אל השמנמן, לחש לו משהו באוזן וחזר
לשבת. ראיתי שהשמנמן מוציא שלט רחוק ולוחץ על כפתור והטלוויזיה
נדלקה. כעבור כמה שניות על המרקע הופיע מה שנראה כמו צילום
ממצלמת בטיחות של בנק. המצלמה הייתה מכוונת על הכניסה הראשית
לבנק, וכעבור כמה שניות דרך הפתח נכנסו שני אנשים לבושים
במסכות שחורות על פניהם. אחד מהם החזיק בידו אקדח ומיד הוא החל
לירות באוויר ולנפנף באקדח לכל עבר. כל באי הבנק נשכבו על
הרצפה תוך שניות והשודד עם האקדח ניגש לקופה. העובדת מאחורי
הדלפק הכניסה לו את כל השטרות שהיו במגירות לתוך תיק שחור
גדול. כשהתיק היה מלא שיחרר השודד עוד מספר יריות באוויר והחל
בריצה לעבר הדלת. השודדים יצאו ומבעד לדלת השקופה ניתן היה
לראות אותם נכנסים לרכב המילוט שחנה על המדרכה. השודד החמוש
ניגש לדלת הנהג, שהייתה פתוחה, ונכנס בזינוק אל תוך האוטו. הוא
השליך את התיק למושב האחורי של הרכב, סגר את הדלת והוריד את
המסכה, נעצר. הבטתי לעבר השמנמן וראיתי שהוא מחזיק את השלט
רחוק לכיוון הוידאו. הנחתי שהוא לחץ על כפתור ההשהיה. הבטתי
שוב במרקע, הופתעתי, וכדי להיות בטוח שפשפתי את עיניי, וכדי
להיות עוד יותר בטוח קמתי לאט מהכסא וניגשתי קרוב למסך, ואז
כבר הייתי בטוח. זה אומנם לא ייתכן ובכלל לא הגיוני אבל זה
הפרצוף שלי שם במרקע. ואז לפתע הבנתי. אני חולם. אני עדיין ישן
לי במעבדה אחרי יום עבודה קשה. אולי אפילו הצלחתי בניסוי ואני
לא יודע? הכל יכול להיות! אני רק צריך להתעורר עכשיו, וכל זה
ייגמר. לפחות כך רציתי להאמין.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 3/6/04 16:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ערן גרינברג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה