הזמן לו מתקדם
ועלי, נאסר לעזוב את הקן
המקום בו גדלתי וצמחו שורשיי
במקום בו ליבי נשבר וזלגו דמעותיי
את כולם הוא מתמרן עם בגידה וניאוף
ולי, כבר לא נשאר מזון בגוף...
היכן היא הציפור המוכה?!
זרוקה מרוטה לגמרי לבדה
על כנפיה אחלום בלילות הקרים...
על קולה המרגיע שיעזור לי להחלים...
והנה חודשים עברו ותמו
היא בשלה ואנחנו רקבנו
געגועי עצום ולעולם לא יפחת
כך לומדים, שאמא יש רק אחת...