"עיוור בלב ים מי אותו יציל, נפשי ביקשה רחם אבל אני חולם. יום
אסוני הוא יום ששוני ויום ששוני הוא יום אסוני..."
(אדם שידע סבל)

אמנם היום כבר ניתן להתבטא בדיעבד, אבל הסיפור הזה המכונה
'סיפור', תאמינו או לא, נכתב בכאב. כאב עצום, יגון. הכאב הכי
גדול שניתן להעלות על הדעת - כאב של אובדן. והוא נכתב מעומק
הלב. נכתב במן תמהיל קלישאי של דם, יזע ודמעות. אלא שלפרקים,
ברגעים מאד מסוימים, לא ממש ברור אם הדמעות הן דמעות עצב או
שמא דמעות של שמחה...

מציאות שפויה.

אכילס טיפס אל תוך הקבינה של ה'דובי' - דחפור צבאי ממוגן,
אפרורי וקר, יעיל מאד. מפלצת של פלדה. המשימה - סיור לבחינת
דרכי הגישה למחנה הפליטים. ממתי עושים סיור בתוך דחפור ממוגן?!
זה לא הזמן לשאול שאלות. יוצאים לדרך. אחרי 200 מטרים כבר יש
מחסומים מאולתרים על הציר - קוביות בטון, שלדות של מכוניות
הרוסות, צמיגים וחביות. ה'דובי' ממשיך להתקדם כאילו דבר אינו
מפריע. המפעיל של ה'דובי' אינו רואה מה קורה שם בחוץ. הוא מושך
בידיות קדימה ואחורה, נשמע להוראותיו של אכילס. "תן בגז, גבר!"
צועק אכילס ומשחרר מעט לחץ. אכילס והמפעיל מתרחקים אל עומק שטח
האויב, לבדם, יושבים בתוך קופסא ענקית של פלדה...

אחרי 100 מטרים נוספים מגיעים אל המחסום השני. קולות ירי כבר
נשמעים מרחוק. ה'דובי' מתקרב אל עבר שלדת הסובארו השרופה
ופתאום 'בום!' אדיר מרעיד את קופסת הפלדה. אכילס נופל מן המושב
ונחבט ברצפת הברזל של ה'דובי', מתיישר, מתעשת, בוחן בקפדנות את
אבריו. הכל נראה שלם, כנראה שהוא לא נפגע. "אחי, אתה בסדר?"
פונה אכילס לעבר המפעיל. "תענוג..." משיב המפעיל. כנראה שהמטען
לא היה מספיק חזק בכדי לגרום נזק של ממש.

"יאללה גזר, ממשיכים! המשימה עוד לא הושלמה". המפעיל מושך
בידיות והמפלצת שועטת קדימה. אכילס מדווח במכשיר הקשר שהכל
תקין. הבתים הראשונים של מחנה הפליטים בלטה כבר נצפים מתוך
הקבינה. אכילס מתקרב אל הזגוגית הקדמית. "עוד 200-300 מטרים
אנחנו מגיעים". 'טראח!' הזגוגית מתנפצת ואכילס שוב נופל ונחבט
ברצפה. "הכל בסדר?" שואל המפעיל ומחייך. "נדמה לי שכן", משיב
אכילס בעודו ממשש את אבריו לוודא שלמותם. באמצע הזגוגית, בדיוק
במקום שבו היה לפני מספר שניות מצחו של אכילס, יש חור ומסביבו
סדקים שהולכים ומתפרסים אל כל שטח הפנים של הזגוגית. "צלף ירה
עלייך, אחי." ממשיך המפעיל ומחייך. אכילס מתרעם, מכווץ גבות,
מביט במפעיל וחושב לעצמו 'מה כל כך מצחיק בזה?!'

'בום!' נוסף מרטיט את המפלצת במחסום השלישי, אלא שהפעם אכילס
מתורגל - הוא אוחז בידיות שיש בתוך הקבינה ולא נופל. "מדהים
כמה שה'דובי' הזה מסוגל לספוג..." צועק אכילס. מחנה הפליטים
כבר ממש קרוב, בערך 30 מטרים בחזית של ה'דובי'. לפתע מגיחים
מבין הסמטאות 3 חמושים רעולי פנים. השלושה רצים כאחוזי אמוק
ישר אל עבר ה'דובי'. אכילס נדרך, מחזק את האחיזה בנשקו, ליבו
פועם בקצב של 180 פעימות בדקה, פחד מוות. השלושה נעצרים כ-5
מטרים מה'דובי' ומרססים אותו באש, מרוקנים את כל התחמושת
שברשותם בירי אוטומטי. גיהינום. אכילס והמפעיל מתכופפים למרות
שה'דובי' אמור לספק מחסה הולם מפני הקליעים. כשנגמרה להם
התחמושת ברחו החמושים בחזרה אל תוך מחנה הפליטים. אכילס
המתוסכל התרומם בתוך הקבינה: "שיט! בני זונות! איך לא הרגנו
אותם?!" "תסתכל סביבך, יאמעפן", השיב המפעיל, "איך אתה מצפה
להגיב כמו שצריך? הכל פה ברזלים..." "טוב יאללה, תסתובב!" פקד
אכילס, "ראיתי את מה שרציתי".

למביט מהצד מחזה האבסורד הזה לא היה ממש מובן. למען האמת, גם
למי שישב בתוך הקבינה זה לא ממש היה ברור... מפעיל טרקטור
בדרגת רב-סמל ומפקד פלוגה בדרגת סרן יושבים בתוך מפלצת מתכתית,
מסתובבים לבד בתוך שטח האויב, מטענים מתפוצצים, כדורים שורקים,
חלקם מתנפצים על דופן המפלצת, בקבוקי תבערה מציתים את הקבינה
מבחוץ, בקבוקי צבע ובעצם - מה לא?! מן מסע בצבעים שכזה...

הדרך חזרה למוצב הייתה לא פחות קשה. האויב צפה ב'דובי' מסתובב
וחש כי היה בידיו להכריע את המפלצת. העניין הגביר את המוטיבציה
בקרב החמושים וקולות הנפץ הלכו וגברו. ההמון המתפרע כבר הרשה
לעצמו יותר. המפלצת איבדה את הרתעתה. מה שכן, בדרך חזרה הציר
כבר היה פתוח. לא היו עוד מכשולים וגם כל המטענים התפוצצו כבר.


בשעה טובה הגיע ה'דובי' לקו כוחותינו, אל המוצב הקדמי. אכילס
מכוון את המפעיל אל החניה מתוך הקבינה. ה'דובי' נכנס בהילוך
אחורי בדיוק למקום ממנו יצא, בין שני טנקים שאבטחו את הכניסה
למוצב.

נפילת מתח. עייפות. אכילס והמפעיל יורדים מ'דובי', נאחזים
בשארית כוחותיהם בסולם הירידה. מתרחקים מעט מה'דובי'.
מתבוננים. "אחי, אתה מאמין באלוהים?" שאל אכילס. "ברור. תסתכל
על ה'דובי'. נראה לך שאין אלוהים?!" השיב המפעיל. אכילס,
אתאיסט מוחלט, החל להרהר בתפישותיו... ה'דובי' נראה כאילו נמעך
על-ידי מכבש ענקי - צבעוני, עקום, כל הזגוגיות מנופצות, רעשי
חריקות, חרחורי מנוע. שום חלק אינו מונח במקומו. אכילס והמפעיל
פסעו אל תוך המוצב. כשהציוד עדיין לגופם וכשהצבע עדיין על
פניהם מצאו איזו פינה שקטה והתמוטטו מעייפות...

הכל התחיל ונגמר בשלהי חורף 2002. אכילס כבר פיקד על הפלוגה
במשך שבוע שלם. את השמות הוא הכיר דרך תיק הנתונים, אולם הוא
עדיין התקשה להתאים את השמות לפניהם של עשרות הלוחמים. ככה זה
בשעות הראשונות... והימים הם ימים של גאות ושל שפל.

והשפל היה בשיאו אותו האביב. בסעודת הפסח מתפוצצות להן משפחות
בפארק. עשרות פרצופים מחייכים הופכים במחי יד לעשרות תמונות
מחייכות בעיתונים שחורים. עשרות פרצופים מחייכים הופכים
למיליוני פרצופים מוכי תדהמה, הופכים לצער וליגון, לזעם. עשרות
פרצופים מחייכים הופכים את דעת הקהל, משפיעות על מקבלי ההחלטות
האסטרטגיות (האמנם?), יוצרות את הכר הנוח והקונצנזוס למה שכבר
היה מתוכנן בחדרי חדרים. התכנית יוצאת מן המגירה, מנערים קצת
את האבק. חומה של מגן הם קראו למחזה האימים. ממש כמו השלום
בגליל... וזה היה שם באוויר, אכילס יכול היה להרגיש שזה הולך
לקרות, אי שם ממרומי סאלם. סמנטיקה אירונית משהו.