אתמול בערב בא אלי ציון - ללא הודעה מוקדמת, כדרכו תמיד. אני
כתבתי משהו על המחשב. ללא הקדמות או דברי נימוסין הוא אומר לי,
"בוא, הולכים."
עניתי לו מייד, "אבל אני רוצה לחזור עד חצות."
ציון מסתכל עלי ואומר, "הערב אתה לא מדבר איתה, אתה בא אלי."
נדהמתי. הרי לא סיפרתי לו ואף לא ברמז על הבחורה.
הוא ממשיך, "אתה חושב אני אידיוט כמוך? מה, אני לא מבין שום
דבר? עכשיו תעזוב הכל ובוא או שאני שובר את המחשב."
הוא גם מסוגל. בטח היה שובר רק את המסך. הוא לא יודע שמחשב זה
הקופסא ליד.
נסענו ביחד אליו הביתה. חשבתי על הבחורה כמעט כל הערב אבל היה
כייף לא נורמלי.
כשחזרתי כבר היה מאוחר וגם נרדמתי מייד.

הכל התחיל לפני כמה ימים. נכנסתי לשלמה הספר. הוא זקן אבל לא
רואים את זה עליו. כשקבענו זמן שאני אלמד אותו על המחשב התקשר
אלי ציון. אני אומר לו איפה אני והוא שואל אם אני מסתפר. אמרתי
לו שלא אבל שאני זקוק לתספורת. מייד אמר לי, "תבוא אלי אני
צריך עזרה ממך". באתי לציון והוא בדיוק רוקד לצלילי מוסיקה
תימנית. זה היה "אמרי" של ג'קי מקייטן - שמחה אישתו סיפרה לי.

הוא רקד ככה לאט אבל כל הגוף זז. שמחה ואני הסתכלנו מהופנטים.
אמרתי לו, "וואללה ציון, מאז שאני ילד אני רוצה לראות תימנים
רוקדים ככה." הוא ענה לי, "אבל ראית וגם רקדת". והזכיר לי את
החינה של הבת של איציק אחיו. נזכרתי, זה היה משהו מיוחד שלא
רואים כל יום אך לא היו בו ריקודים כאלו שציון רקד כעת.
"אבל ציון", אמרתי, "זה לא דומה בכלל." ציון רק הנהן בראשו
וחייך אלינו תוך הזזת גופו לעבר אישתו, ממשיך לבצע את הריקוד
האיטי שמרקיד אותך אפילו שאתה יושב ומסתכל עליו בלבד.

אחרי שגמר לרקוד ושמחה התחילה לדבר איתי על ההרצאות האלו של
החזרה בתשובה - אין לי מושג למה דווקא אני הפרוייקט שלה בעניין
אבל היא עקשנית - ניצלנו ציון ואני את ההזדמנות הראשונה כדי
לברוח משם לחצר ורק אז הסתבר לי שיש לו מכונת תספורת ביד.

ככה זה התחיל, הסיפור של אתמול בערב.

עליתי על זה רק אתמול, בגלל הריקודים. ציון הוא זורבה היווני
שלי. אני מכיר אותו כבר עשר שנים. הוא חבר טוב. אחד הטובים שיש
לי. למדתי ממנו המון על 'אגואיסטיות' ואהבה עצמית. יש לו המון
מזה. תכונה זו אינה עומדת אצלו בסתירה לשאר התכונות הנעלות
עליהם נכתבו ספרים וחוברו שירים.

כשהגענו לבית של ציון ראיתי שאין שם אף אחד, אפילו שמחה יצאה
להליכה היומית שלה. הוא אומר לי, "בוא נסדר את הכיסאות בחצר".
הבאנו שני שולחנות קטנים וכוסות וגם סידרנו את המיחם בשביל קפה
ותה.

יש להם גינה קטנה, ממש יפה. את כולה שמחה תכננה, שתלה ותחזקה.
ציון ואני רק סבלים שלה וממלאים אחר ההוראות מילה במילה. אין
לנו ברירה.

לאחר שסידרנו הכיסאות בחצר התחילו להגיע כמה מהחברים של ציון.
זה עניין קצת קשה לתפיסה משום שאין אדם שציון לא מכיר, כך שאי
אפשר להגיד שכל החברים הגיעו. ציון הזמין כחמשה עשר איש אך אני
חושב שבשיא הערב היו 50 איש. אין לי מושג איך הספיק המקום
לכולם.
החברים מגיעים וחלק מביאים איתם משהו - חלק מביא גם חבר או
שניים - וחלק בא על הפרנג'י, כמו פחה טורקי. ציון אמר להם שיש
לו גת ושיבואו קצת לשבת לדבר.

אחרי שעה בערך ציון שם מוזיקה מקלטות, של תימנים. שירה תימנית
ישנה, מזמורים ומינים של שירי תפילה, מושרים בפי זמרים מהדור
שלנו. לי זה נשמע כמו ביאת המשיח.

רוב הגברים היו תימנים, לא יכלו להתאפק והתחילו לשיר גם. בשלב
זה חזרה שמחה מן ההליכה היומית, עברה בחצר אך לא ישבה איתנו.
הלכה להתקלח ואח"כ קראה לכמה חברות שלה שיבואו להסתכל.
אני הבנתי מה ציון עושה מרגע שהוא שם את המוסיקה התימנית.
הממזר פשוט מילא את בקשתי. אף פעם הוא לא אומר מה הוא הולך
לעשות, תמיד מבצע הכל בהפתעה. לפעמים זה מביך.

אחרי כמה שירים ציון קם וקורא לחבר שלו גדעון שיקום לרקוד
איתו. הם שמים יד אחד על כתפי השני ומתחילים עם הריקוד התימני
שמשגע אותי. ריקוד איטי איטי אבל מלא תנועות, אפילו שהם כמעט
לא זזים.
אחרי שהשיר נגמר בא עוד שיר אבל ללא מוסיקה, רק ווקלי. הגברים
שם נשפכו. התחילו לשיר במקהלה. שירת מלאכים, כאילו התאמנו על
זה חודש לפחות. זה בא להם טבעי ויש להם קול יפה. אף אחד לא
ניסה לבלוט אלא השתלבו אחד בתוך השני.

שמחה בשלב זה הגיעה. לאט לאט הגיעו גם כמה חברות שלה. עמדו
והסתכלו מהצד למרות שגם בהן בער החשק לרקוד. זה היה ערב שגם הן
הופתעו. אני חושב לא ראו כאלו ריקודים של גברים מזמן.

זה היה משהו קדמון. הגברים נכנסו למעין טראנס, לא רקדו כולם
ביחד אלא בודדים בכל פעם. הריקודים איטיים, לא מהירים, עם
הנשמה והגוף. למרות שציון הורג אותי אם אני אומר לו את זה, זה
היה חושני מאוד, איטי ויחד עם זה מלא תנועה, מטריף את החושים.
כל תנועה הזיזה אצלי משהו בלב. תנועות האגן שביצעו היו על גבול
הדמיון ולוו בהזזות בלתי ניתנות לתפיסה כמעט של הידיים והראש.
למרות זאת גופם רקד ללא שום צל של ספק. אני חושב שמשום כך
הנשים לא התערבו בריקוד. זה משהו שגם הן לא רואות כל יום.
האנשים שלא רקדו באותו זמן פשוט שרו. בל נשכח שכל הזמן הזה
הגברים לועסים גת, שותים קפה, תה או מים קרים ונהנים מכל רגע.

כך זה נמשך הרבה זמן. מתי שהוא ציון מושך אותי לרקוד איתו
ולמרות שאין לי את הקצב הדרוש, שהם נולדו איתו, אף אחד לא צוחק
עלי.
אני, שכמעט לא רוקד למעט עם הילדות הקטנות שלי, רקדתי בלי
לחשוב על זה. אפילו זכיתי לכמה הנהוני הערכה.

אף אחד לא דיבר על העבודה של מחר בבוקר אפילו שהיה מאוחר. גם
עבור הגברים שרקדו היה זה אירוע מיוחד.

אמרתי לציון ושמחה תודה בסוף הערב. גם נתתי חיבוק ונשיקה
לציון. בשמחה אסור לי לגעת כי היא מאוד דתייה.
עזרתי להחזיר את הכיסאות ולנקות את הלכלוך וחזרתי הביתה. לא
היו לי נקיפות מצפון על שהחמצתי את אותה שיחה עם הבחורה. "כמה
חבל שהיא לא ראתה", חשבתי.