New Stage - Go To Main Page

מירי סטניסלבה
/
חזרה גנרלית

"שלום אהוב!"

אצבעותיה הארוכות רוקדות על השורות הצפופות של הדף כמו מעניקות
ריקוד מחווה אחרון לאיש אשר ליטפו לילות אין ספור. לילה שקט
עובר על תל-אביב, חשבה, ולפתע צינה רכה נגעה בפניה. היא הביטה
עליו, ידיו הארוכות זרוקות על סדין משי הכתום, ראשו חבוי תחת
הכרית, עורפו השעיר מציץ מתחת לשמיכת הפוך הגדולה, מספר שיערות
זקורות משקיפות עליה, כמו חיילי משמר עוקבות אחר כל תנועה שלה
באדיקות רבה, ממתינות לבוא  הבוקר כדי שיוכלו למסור לו סוף סוף
את ממצאי הדוח האחרון; לילה שיגרתי, מחברת שורות מונחת על
הברכיים, רעד קל ביד ימין, תנועה חדה אחת, שקט, דלת נפתחת, היא
איננה...

"שלום אהוב! שעת לילה מאוחרת. יום שני. ה-27 לספטמבר, 2003.
בחדר של ליהיא שקט מופתי, הלכתי לבדוק, היא פקחה את עיניה
כשנכנסתי, אך הן מיד נעצמו מעצמן, נראה שאינה מרגישה בדבר
,שנתה שלווה מתמיד.
את המזוודה סיימתי לארוז עכשיו, לקחתי את הכחולה, הקטנה, היא
יותר ממספיקה לי. כשתפתח את הארון תמצא מספר חולצות שלי חסרות,
זוג מכנסיים חומים, מברשת שיניים, מסרק וגם את הבושם שקנית לי
לראש השנה לקחתי איתי. אל תכעס, במילא הוא רק יזכיר אותי. אני
אוהבת אתכם יקרים שלי. אוהבת... לא אחת הערת לי על קלות הדעת
שבה אני משתמשת במילה אהבה, אמרת לי שאני שוחקת אותה, אמרת
שבסוף היא תאבד ממשמעותה. מזה אחת עשרה חודשים מלווה אותי איום
זה שלך, בכל פעם שאומרת לך "אוהבת", ליבי מחסיר פעימה, אולי
זאת היא הפעם בה תשיב אלי מבט אדיש וקר, אולי ה-פעם לא תבין,
לא תאמין, לא תשמע. האם זאת הפעם? האם אתה שומע?"

הוא פקח את עיניו, שלח לעברה מבט שקט וחם, "את שוב ערה? כנסי
לישון". קולו הצרוד שבר את הדממה.
"אני חסרת מנוחה הלילה", היא השיבה לו בחיוך עייף. "רק אל
תשכחי שאת מחר לוקחת את ליהיא לגן", הוא אמר וחיבק בידו הכבדה
את ירכיה הבשרניות. "איש יקר שלי", היא הביטה עליו. כל מילה
חייבת להיבחר בקפידה, מלמלה לעצמה ובראשה עלו אין ספור הפעמים
בהם ידיים חמות אלו ייקחו אליהן את הדף המצהיב מעט בניסיון
נואש להבין, בניסיון להשקיט את הנפש הסוערת, האבודה של האיש
שהעניק לה את חייו ב-7 השנים האחרונות, "התשובות חייבות להינתן
עכשיו", גמרה בליבה.

" אהוב שלום.
כשתפקח את עינייך לא תמצא אותי לצידך."

"אוף", רטנה. כמה בנאלי. תסתכלי עליו, האיש שלך הישר, הפשוט,
האהוב וזה כל מה שמצאת לנכון  לומר לו, לקחת צרור מילים מאחד
השירים רווי הסנטימנטים האלה שמושמעים בתדירות גבוהה מדי
ברדיו, ובהן את פותחת את מכתבך האחרון אליו?
פאתטית שכמוך, אישה אגואיסטית  בת עשרים ושבע  .כן,כן
אישה.מזמן כבר לא ילדה. על פריבילגיית הקפריזה וויתרת כשהחלטת
להביא את ליהיא לעולם,ועכשיו פתאום לא טוב לך. זה ההסבר שלך
הפעם? לא טוב?!? ומתי בכלל היה לך טוב ,ואיפה היה , ואיפה את
חושבת שיהיה לך טוב הפעם?  
כפוית טובה. הם לא יסלחו לך, הוא לא ישכח, הוא מכיר אותך טוב
מדי, המשחק שלך נגמר, הכל אבוד, מיליון דמעות לא יעזרו הפעם.
מדוע את פותחת את המגירה? לא, אל תחזירי את המחברת, אל תעזי!
כן, כן, עלובה שכמותך, תעצמי את העיניים, תחבקי אותו, תחבקי
אותו חזק כמו לא תרפי לעולם. תלחשי אוהבת אותך, אל תפחדי הוא
לא ישמע דבר, הוא שקוע עמוק בשנתו.
את יכולה להירדם, המזוודה מעולם לא נארזה, זהו רק ניסיון עלוב
לחיות חיים אחרים.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 1/6/04 22:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מירי סטניסלבה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה