את לא יפה במיוחד, בטח שלא "כוסית" ואפילו לא נראית טוב.
בודדים בחייך יגרמו לך להרגיש ככזו, יחמיאו ויתחנפו וידברו
אליך מלים של דבש, אבל גם זה יהיה בעיקר בשל איזה אינטרס
מטופש.
נמאס לך לנסות. להשתטות, לעשות הכל כדי לגרום לאנשים לראות את
מה שיש בך. נמאס.
את רק רוצה אחד, לא מושלם, לא מיוחד, האחד שיוכל לראות בך את
האמת. את לא רוצה לאהוב אותו, או להיות איתו, לשכב איתו. לא,
זה לא מה שחסר לך, לפחות לא כרגע.
את רק רוצה להרגיש, לדעת שיש אחד כזה, שמסתכל עליך בלי לשים לב
ומפנה בבת אחת את המבט, מסתיר סומק קל, כשחברותיך לוחשות לך
משהו באוזן. אחד שמקשיב רק לקולך בהמולת החיים ומזהה את הבושם
שלך וריח שיערך הרטוב לאחר המקלחת. אחד אשר מסוגל להרגיש, בכל
חושיו, מתי את עוברת לידו, או סתם נמצאת שם בסביבה, ואף פעם לא
רוצה שתלכי.
את מכירה את כל התחושות האלה יותר מדי טוב כי הן כבר ייסרו
אותך כל כך הרבה פעמים, והפעם, לשם שינוי, מתחשק לך להיות בצד
השני, הנאהב.
והאשליות שלך לוקחות אותך רחוק, רחוק מדי.
את עפה גבוה! אל מעל לעננים, את מרגישה, מתרגשת, מתחילה לתכנן,
חוששת... וצונחת. וכואב לך ליפול, לקבל עוד מכות על הסימנים
הכחולים מהנפילות הקודמות, מכות שפותחות את הפצעים ומעמיקות את
הצלקות... כואב.

אז את מחליטה להפסיק, להפסיק לחלום, להפסיק לנסות ולהשלות את
עצמך. את מחליטה להתנזר... ממחר! להתנזר ממחשבות, לקנות איזה
ספר על פאנג-שוואי ולאכול חטיפי בריאות. בגופיה ובוקסר את
יוצאת לעשן במרפסת, לא אכפת לך עד כמה קר בחוץ, למרות שאמור
להיות קיץ, דווקא זה מה שלפעמים עושה לך טוב. שקועה במחשבות את
סוגרת את הדלת, ובגופיה ובוקסר שוכבת לישון. לבד.
חושבת, אולי בכל זאת תסתפקי באלו- החנפנים האינטרסנטים- סיפוק
רגעי מזוייף דווקא מתאים לך עכשיו, את חושבת. ושוב עפה.