קרניים ראשונות של בוקר מספרות שעוד יום נגמר. או שעוד יום
התחיל.
בלי לשים לב, הזמן רץ לו ומשאיר אותי גרורה מאחוריו, נאחזת בכל
כוחי, מנסה שלא יברח.
אני דוחה דברים שטרם הגיע זמנם, תוך החשש שבעוד רגע יהיה כבר
מאוחר מידיי.
חושבת וחושבת איך לעשות הכל נכון יותר, חכם יותר, מחושב יותר,
אך בינתיים השמיים רק מבהירים, עוד מעט זה ייחשב  כבוקר, וכלום
לא יחזיר את חושך הלילה שאבד.
נדמה לי שבשלב מסוים הפכתי לשפחה של הזמן, כעת הוא שמנהל אותי.

שנייה, דקה, ויום שעבר, עונות מתחלפות, אנשים נכנסים, יוצאים,
חוזרים ויוצאים שוב.
אני חושבת שהתבגרתי, או שאולי סתם נהייתי עצובה יותר.
מנסה להאמין שהכל לטובה, אבל העיניים עייפות יותר. ובניגוד
לאנשים, הן לא משקרות לי.
רגש עמום של נוסטלגיה מזכיר לי שפעם, לא מזמן, הייתה לי השמחה
הזאת. אבל אני לא תמימה יותר.
אני אמנם מאוהבת בתמימות, אך שונאת אנשים תמימים, זו כנראה
הקנאה. לחזור למה שהייתי אני כבר לא יכולה, כי את האמת כבר
גיליתי.
ואולי אני רק חושבת שאני יודעת ומבינה, ואולי עכשיו בכלל עדיין
לילה, ואולי לא הפעלתי עדיין את כל השעונים שלי, ואולי...
הפחד שנובע מחוסר הוודאות מכשיל אותי בכל פעם מחדש. אם רק היה
לי האומץ להביט קדימה, בלי שמץ של מגננות וראייה צינית, אולי
הכל היה נראה בהיר ואופטימי יותר.
יש לי עתיד ואני יודעת את זה. אני רק לא יודעת מהו.
אך תמיד קיים הסיכוי שאני אגלה אותו מחר. או שבעצם זה נחשב כבר
ל"היום".

בוקר טוב!