אני רוצה לכתוב ולכתוב עוד ועוד, על הכל ועל שום דבר. אבל המוח
ריק ממחשבות אמיתיות, המחשבות משוטטות, רוצה לכתוב משהו אמיתי,
עם הרבה משמעות ותבונה, אבל כלום לא יוצא. ובד"כ יש לי מחשבות
כאלה, על כלום ועל שום דבר, מחשבות באוויר. אבל המחשבות זורמות
כל-כך מהר שאי אפשר להספיק לכתוב אותן, ואח"כ כבר לא זוכרים מה
נאמר, ובאיזה נימה. אבל הרצון גובר עליי, אז התחלתי לכתוב,
והדבר שממנו אני הכי "מפחדת" הוא שמישהו יקרא את זה מתישהו, או
מישהו שאני מכירה - והנה אני כאן שופכת את הלב - נשמעת כמו
משהו, שאני בעצמי לא יודעת מה זה ומאיפה זה בא לי, ואז עולות
המחשבות על העתיד הרחוק - שבעוד אלפי שנים ימצאו בין ההריסות
מחברות ויומנים שאנשים כתבו, וככה ידעו איך היו החיים אז, כמו
שעכשיו מנסים לחקור את העבר, אז בעתיד יחקרו אותנו. ואתם
יודעים מה יגידו? אנחנו דור של משוגעים על כל הראש, אני לא
יכולה להסביר במילים למה אני חושבת ככה, אבל אני פשוט חושבת
ככה. ואז חוזרות המחשבות, והן רצות, על איך אני אמות צעירה,
עכשיו, כי אני לא רואה את עצמי בעתיד. אף פעם לא חשבתי יותר
מידי קדימה לעתיד, מה אני אעשה כשאהיה גדולה, איך תהיה החתונה
שלי, כמה ילדים יהיו לי. אף פעם לא חשבתי על זה, אבל כמו שאתם
רואים אני סוטה מהנושא. אני חושבת על איך אחרי שאני אמות,
אנשים יראו את מה שכתבתי ויעשו לזה השלכות לעבר - ו"רק אם היו
יודעים" וכל הבולשיט הזה, ויקראו את הדברים שכתבתי למגירה. כמו
שמראים בטלוויזיה, על אנשים שמתו וכתבו שירים או פואמות או
סיפורים. אז יגידו כמה ילדה נחמדה לכולם הייתי וכמה "היא" אהבה
לצייר ודולפינים ואת הים. ואז יקריאו מהשירים שלי, ואולי הם
אפילו יתפרסמו ואיזה זמר מפורסם יהפוך אותם לשירים אמיתיים
כאלה. אבל במציאות, אם אני לא אמות ממוות נורא, אז מי כבר
יזכור אותי בצורה כזאת? בגלל זה אני נחמדה לכולם, אני חושבת,
לא בגלל שזה עושה לי טוב - כמו שחלק מהאנשים אומרים, אלא
מסיבות אנוכיות לחלוטין - כשמתי שאני אמות, לא יהיה מישהו
שיהיה לו משהו רע להגיד עליי, ולא בגלל שזה לא נעים לדבר רעות
על אנשים מתים, אלה פשוט בגלל שלא יהיה משהו רע להגיד עליי. כי
אני לא מאמינה בחיים שאחרי המוות, אני מאמינה בחיים. ולחיות
אותם כמה שיותר טוב. בגלל זה, מתי שאני אמות, אני רוצה לתרום
את האיברים שלי, אם יהיה אפשר. אף פעם לא חשבתי מה יקרה לכל
הדברים שלי, אם אני אמות בגיל צעיר. מה יקרה לחדר שלי, למיטה,
לספרים, לבובות - יעבירו אותם לאנשים אחרים שיצטרכו אותם - כי
יחשבו שזה מה שאני הייתי רוצה או שומרים על החדר, כמו שהוא,
ואולי מסדרים אותו. כדי לא לשכוח, כדי לא לגעת בדברים שלי. אבל
מה הסיכויים שאני באמת אמות בגיל צעיר. אני חושבת עכשיו שבטח
מי שקורא את זה חושב עכשיו שאני בנאדם התאבדותי בגלל שאני
חושבת במוות של עצמי. אבל זה לא נכון, רק שתדעו! אני לא בנאדם
שיכול להרוג את עצמו. אני יותר מידי אנוכית בשביל זה. אני
חושבת על איך ההורים שלי והמשפחה שלי יחיו בלעדי, וכמה שיעלה
להם ההלוויה והכל, ועוד במצבנו עכשיו שאין לנו כסף. ואיך שאני
לא יכולה לעשות את זה להורים שלי עכשיו. ניראה לי שזאת הפעם
הראשונה אי פעם שהעלתי את הזיכרונות האלה או המחשבות האלה על
הכתב. ועכשיו, המוח שלי עוד פעם ריק לחלוטין, ואני לא יודעת על
מה לרשום, ועל מה לחשוב. אבל הנה, מזה שאין לי מה לכתוב, יצא
לי כמה? 4 עמודים? אם באמת היה לי מה לכתוב זה לא היה לוקח
כל-כך הרבה. אני לא יודעת למה פתאום החלטתי להעלות את זה לכתב.
כנראה באמת מאד מאד שיעמם לי... יש לי עוד הרבה מחשבות בראש
אבל אלה מחשבות שעלו לי כרגע כשכתבתי את זה, מחשבות שחוזרות על
עצמן. זאת פעם ראשונה, אני חושבת, שאני כותבת מה שאני חושבת
בלי לחשוב על מה יקרה אם מישהו אשכרה יקרא את זה. למרות שרשמתי
את זה יענטי למישהו, ויענטי למקרה שמישהו יקרא את זה. בד"כ אני
חושבת כל-כך הרבה עד שבסוף אני לא יכולה לרשום, כי אני מפחדת
ממה אחרים יחשבו על מה שכתבתי, למרות שאני אומרת: "fuck it!!!
I don't care what other people think" אבל זה לא תמיד נכון,
כי לפעמים כן איכפת לי, זה מה שהופך אותי לאנושית. זה מה שהופך
כל בנאדם לאנושי. ומה שאתה זה הזיכרונות שלך, והזיכרונות שלך
מאחרים והזיכרונות של האחרים אותך, אז כן משנה - לכל אחד - גם
אם הוא לא מודה בזה, מה אחרים חושבים עליו, כי ככה הם ייזכרו
אותו וככה הוא יחיה בזיכרונם של אחרים.
ועוד דבר שחשבתי עליו, הוא שאם באמת בעתיד הרחוק ימצאו את
"המחברת" הזאתי ויקראו את מה שכתוב פה ומזה יבינו איך חיו
"בעבר", האם הם יוכלו לקרוא את השפה הזאת, או אנגלית? כי עכשיו
יושבים ומתרגמים את השפה הקדומה.


טוב חזרתי. לא הצלחתי להפסיק. עוברות לי מחשבות בראש, וזה מה
שאני רושמת פה, לא? אז מה? אני אף-פעם לא אפסיק? ועכשיו אני
חושבת על מה שחשבתי תוך כדי כתיבה, על זה שאם זה יהיה ארוך
מספיק אז אני אפרסם את זה בתור ספר, Yeh right, like that's
ever going to happen, מה שרשמתי כאן יתפרסם... אני בטוחה
בזה..

אני כל-כך פנטנזיונרית לפעמים, בינתיים זהו! אני עוד אחזור,
בטוח!

נכתב בשנת 1998 לערך...