זה כל כך נדוש למצוא את עצמך במטבח ולשכוח למה, שאני אפילו לא
טורחת לשאול את עצמי ופשוט מוציאה משהו מהמקרר ואוכלת אותו.
בטח רציתי לעשות את זה בכל מקרה. יש לי בעיית זיכרון קשה. אני
תמיד שוכחת משהו, לא משנה עד כמה הוא חשוב או זניח. אני שוכחת
לקחת איתי דברים, למשל משקפיים, למשל בטריות, למשל מפתח. אני
גם שוכחת להחזיר דברים, למשל ספרים או בגדים ודיסקים. זה לא
מתוך רשעות אלא מתוך שכחה. הנה עובדה - כסף אני תמיד מחזירה.
אולי כי כסף זה עניין חשוב.

אף פעם לא היה לי הרבה כסף, יכול להיות גם שאף פעם לא יהיה לי.
צריך לדעת לחיות עם זה. יכול להיות שלא נועדתי לכך שיהיה לי
הרבה כסף, אם היה לי הייתי מבזבזת אותו על דברים חסרי משמעות.
למרות שבימינו הכול נופל לקטגוריה של חסר משמעות, ובאותו זמן
מלא משמעות כרימון. בגדים, אני חושבת. כולם לובשים אותם, קונים
אותם, מייחסים להם חשיבות כזו או אחרת, אז למה להגיד שהם חסרי
משמעות? למה לרטון כלפי העולם? הוא בלאו הכי משתנה כל כך מהר
ורק נותן סיבות חדשות למרמור. ואי אפשר לעבור את כל החיים
במרמור, זה לא בריא לקארמה, וכאלה. אבל אי אפשר לברוח מזה, כמו
שאי אפשר לברוח מחוסר צדק.  כשאכפת לי, אני מתעצבנת, כשלא אכפת
לי אני מרגישה ריקנות כזאת, מעצבנת. ואז מעצבנים אותי דברים
אחרים, שאני לא יכולה להימנע מלהיות אכפתית כלפיהם. ממלכתי
תמורת חוברת הוראות הפעלה.

אני פשוט אשב פה ואעשן את הסיגריה הזו ולא אחשוב על כלום.
האנשים שיעברו לידי יחשבו על כל מיני דברים אבל לא יספרו לי
עליהם, וכך אני לא אדע. גם הם לא יודעים על מה שעובר בראשה של
ג'ינג'ית משוגעת אחת, קטנה, יושבת על המדרגות בכניסה לבניין
אפור וסתמי ומעשנת את הסיגריה שלה. רוב הסיכויים שהם לא יראו
את הבניין, או ישימו לב שאני יושבת שם. למרות שבדרך כלל שמים
לב אלי, בעיקר כשאני לא רוצה.  הייתה לי מטרה, לא? אני מתכוונת
- כשנולדתי. למה ירדתי למטה כבר הספקתי לשכוח. הרי באתי לפה
ביום מסוים בחודש מסוים בשנה ספציפית מתוך מטרה כלשהיא, אבל
אני לא זוכרת מה היא, ומעולם לא טרחתי לפנות זמן ולגבש אותה
מחדש, או לפחות אחת חדשה. אני פשוט אשב פה ואעשן את הסיגריה
שלי, זה מה שאני תמיד חושבת. אומרים לי כל מיני דברים אבל אני
שומעת אותם באיחור ואז חושבת שחשבתי אותם בעצמי. אני אומרת כל
מיני דברים ואז שוכחת אותם, בתקווה שאחרים יזכרו. הם יזכרו
אותי כשאני אתפוגג? לפחות מתוך נימוס, אני מקווה.  לפעמים אני
אומרת להם דברים חכמים שכדי לזכור, להשתמש בהם לחיים טובים
יותר. באמת חבל שאני בעצמי לא זוכרת.

אני יודעת שלמדתי המון בשנות חיי אבל מה שהספקתי לשכוח זה כלום
לעומת מה שאני צריכה עוד ללמוד. ואין לי כוח לזה, ולמה שצריך
לעבור כדי להיות טיפה יותר חכמים. גיל ההתבגרות היה גיהינום
מתמשך, הצבא היה הקצפת, החיים שעכשיו הם הדובדבן שבגלידת האימה
ועוד לא הספקתי ללמוד רבע ממה שמחכה לי. ההורים שלי עוד לא
מתו, הילדים שלי עוד לא נולדו ועוד לא הכניסו את עצמם לצרות
מהם אני אצטרך לחלץ אותם. אבי ילדי טרם זנח אותי והשאיר אותי
לבד עם המשכנתה. אני עוד אבכה לתוך הכר ימים שלמים, אבל בנתיים
אני דוחה מטלות פשוטות ונשארת בוהה, מצפה, מחכה לזמן שיעבור
ושמשהו יקרה כדי שאני אוכל להגיד - הנה, גם את זה עברתי.

הכול שטויות. החיים הם בדיחה מתמשכת על חשבון מישהו שלא צחק
כבר הרבה שנים. אם הייתי יכולה הייתי בוחרת לחיות בתקופה אחרת,
רחוקה מכאן. בעתיד של סוף הזמנים. לשבת על הר בקצה העולם
ולראות איך הכול נהרס ונבנה מחדש ואז נגמר. להיות האחרונה
שתצפה בשמש מתרחקת, בשמיים מתנקים מכוכבים, באוויר מתקרר עד
לנקודה שאין ממנה חזרה. אז אתכרבל לי עם שמיכת פוך שהבאתי
מהבית, ואירדם.