למה האהבה שלי בחיים צריכה להיות כזאת נוראית?

אני כבר יודעת על אנשים שאוהבים אותי. אני אוהבת אנשים אחרים.
החבר שנפרדתי ממנו - שבור ורוצה שנחזור.
ידיד שלי - אוהב אותי. אני רואה לו את זה בעיניים!
ילד אחד שרבתי איתו במשך המון זמן, ושעכשיו הוא נהיה יותר נחמד
אלי - אמר לי שהוא אוהב אותי.
ויש ילד אחד שאני אוהבת. הוא אוהב מישהי אחרת, הוא אמר לי מי.
לא יודעת מה לעשות. ניסיתי לרמוז לו שאני רוצה אותו. נראה לי
שהוא הבין את זה. אני מרגישה חרא.
רציתי את הילד הזה, ואפשר לומר שבגללו נפרדתי מחבר שלי.

חשבתי שאולי אני אחזור לחבר שלי. אבל אני, כזה, לא מרגישה אליו
כלום. לא רוצה להיות עם מישהו שאני לא אוהבת.

הרבה אנשים, יחסית, אוהבים אותי.
אבל רק מי שאני אוהבת - לא אוהב אותי.

תגיד לי, אלוהים, מה עשיתי כל כך רע?
מגיל 6 אין לי חיים נורמליים! מה כבר עשיתי בגיל הזה? גנבתי
מסטיק לאמא שלי מהתיק? מה כבר ילדה בת 6 יכולה לעשות רע, שצריך
להענישה?
"איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא" - זה התיאור המדויק לגבי מה
שאני מרגישה.