קר לך.
שפה מטומטמת.
אם היית לומדת אולי היית יכולה להשתמש בשפה השנייה,
אנגלית.
אבל את לא.
מה איכפת לך.
ממתי את מבינה את עצמך כל-כך?
את לא.
את סתם עושה כאילו.
מן הצגה ילדותית וגדולה.
את מתבגרת קצת.
מיום ליום,
לא בצורה טובה.
בצורה גרועה.
של מי כל העקרונות האלו שאת נלחמת עליהם כל-כך חזק?
הם לא שלך.
אולי עכשיו.
אולי מבחוץ, אולי כך את חושבת,
אבל הם לא.
הם שלו,
רק שלו.
בשבילך הם רק שלו,
הוא היחידי שקיים,
והאובססיה שלך אליו...
היא אובססיה למשהו שלא שייך לך.
אסור לך,
אסור לחשוב עליו.
את מכורה אליו,
מותר לך.
לכולם מותר,
את יכולה להפסיק.
את לא מסוגלת,
לא מסוגלת.
לא מסוגלת.
אז מה, אם תמשיכי לומר את זה,
זה יעלם?
לא.
זה רק הד.
לא איכפת לך ממנו יותר.
לא איכפת לך.
לא איכפת לך.
אם לא איכפת לך, למה את ממשיכה לכתוב עליו?
ולחשוב עליו?
ולהיות עסוקה בו?
את נתלית בו,
הוא נותן לך טיפה מוטיבציה.
אין לך כוח.
העולם מדרדר,
תפסיקי!
את לא חושבת יותר,
אסור לך.
מותר לך,
לכולם מותר.
אבל את, את חושבת, וחושבת,
חופרת במחשבות,
ומנסה למצוא תשובות לכל דבר,
תפסיקי.
את יכולה
את לא מסוגלת.
את אומרת לעצמך שאת לא מסוגלת,
זה קל נורא.
מה איכפת לך מתשובות?
פשוט תחיי.

קר לך.
שפה מטומטמת.