אולי רק תנסי פעם אחת להבין?
אולי תנסי להפנים שאת, יותר מכולם, אמורה לאהוב אותי, לעזור
לי, לסמוך עלי, להיות שמחה כשטוב לי, והכי חשוב, להיות גאה
בי?!
את, שהבאת אותי לכאן והבאת אותי למה שאני עכשיו, שחינכת,
שגידלת וטיפלת!
אז אולי אני קצת יותר קשה מהם, אולי אני לא "מושלמת" כמוהם
ואולי אני ה"כבשה השחורה", אבל, בכל זאת, אני שווה אליהם באותה
צורה! ובכל זאת, אני שלך בדיוק כמוהם!
ואם את לא יכולה לעשות לי טוב אז אולי פשוט אל תעשי כלום?!
אולי פשוט תעמדי בצד ותשתקי?!
אבל יש בן מן רוע, שאין באף אחד אחר.
את רוצה לפגוע, להרוס, להכאיב, לשבור, לגרום לכאב הזה לחנוק את
הגרון, לראות את הסימן הכחול הזה עלי ולדעת שהוא כואב!
אני חושבת שהיום כבר הבנתי, אולי זה נשמע קצת מעוות, אבל אני
חושבת שזה עושה לך טוב, שאם את לא יכולה להביא לי חיוך אז את
מביאה לי דמעה- שאיזשהו רגש יהיה קיים.
אבל הכי הורגת אותי השאלה איך את קיבלת אותו?
איך דווקא את זכית???
ולראות אותו, הדבר היחיד שבאמת יש לי ואני בטוחה בו יותר מהכל,
לראות כמה לא טוב לו איתך וכמה הוא סובל רק כדי לא להשאיר אותי
לבד איתך! והוא לא יכול לעשות כלום. רק בחדר, לבד, הכל מובן.
איך את יכולה להיות כל כך אטומה?
אני חושבת שהדבר הכי חשוב שהבנתי מכל המערכת יחסים המזדיינת
הזאת הוא שלא כל אחד יכול להיות הורה.
לא כי זה קשה, פשוט כי צריך להיות סוג מסוים של בן אדם:
פתוח לדעות אחרות, אוהב, מסוגל להתחלק בכל מה שיש לו, מסוגל
לראות ילד קטן וחסר הבנה בגובה העיינים, והכי חשוב, סבלני.
בן אדם שהוא בדיוק ההפך ממה שאת!