אבא

...מין תחושה שזה אמור לקרות לי... למה?
לי? רץ, אוהב, חושב, חולם...
ופתאום, באמצע שום מקום...
לי?

הייתי אז בן עשר. ילד חי במשפחה של אימא, סבא וסבתא. אנשים
האהובים עליי. תמיד, יותר מכל.
היו לי אופניים. ממש יפים, בצבע אדום זוהר. הם היו תמיד נקיים
מכל לכלוך, מבריקים ביופיים. סבא אמר לי שצריך לשמור עליהם
טוב-טוב. הוא הביא לי אותם מעיר רחוקה, וסחב אותם ברכבת, רק
בשבילי! ואני ממש אהבתי אותם. רכבתי עליהם ודמיינתי את עצמי
כאילו אני נוהג באוטובוס. הייתי נוסע רק במסלול שאני בחרתי
לעצמי, עם "תחנות איסוף", "הפסקות", "תחנה המרכזית"... חלמתי
שאני יהיה בעתיד נהג אוטובוס בקו מספר 6. זה היה הקו האהוב
עליי. נסעתי באוטובוס קו מספר 6 די הרבה, עם אימא. לפעמים היא
הייתה לוקחת אותי איתה לעבודה שלה. ותמיד הייתי יושב ליד הנהג,
והייתי מסתכל על הכביש ודמיינתי את עצמי על ההגה.
יום אחד אני שיקרתי.
אימא הייתה בחו"ל. "סבתא, הלכתי לבית הספר למוסיקה!" צעקתי לה
בדרך החוצה. סבתא הייתה שקועה בתוך המחשבות שלה, תוך כדי הכנת
ארוחת צהרים. היה לי שיעור מקהלת כינורות עם מורה שלא כל-כך
אהבתי. שם ניגנתי בכינור, כמו ילד יהודי טוב בלהקת כנרים שכמעט
ולא ידעו לנגן, אבל מלאים ברצון טוב. יופי, לקחתי את האופניים
ויצאתי למסלול הקבוע. סבתא לא תשים לב שהלכתי לא בדיוק לבית
הספר. היה גם 13 לחודש. לא זוכר עכשיו למה, אבל התחושה שלי
הייתה שהמספר הזה לא יהיה טוב בשבילי. יצאתי מהבית. התחלתי
במסלול הרגיל. שום דבר מיוחד.
מזג האוויר היה פשוט מושלם. השמש זהר, והריח הטרי של אביב צלצל
באוזניי צלצולים של רחוב, אנשים סביבי, מכוניות, בתים, עצים
ענקיים ירוקים... התמלאתי בתחושה של שלווה וסיפוק, תחושה שרק
ילד שהבריז משיעור משעמם, ונהנה מהחיים למדיי יכול לחוש. עברתי
את כל התחנות שלי פעמיים. התעייפתי. חשבתי לעצמי "וואי, בטח
הנהגים האלה של אז, כשלא היו מנועים, הם היו ממש חזקים! לך
תסובב את הפדאלים של העגלה, כשיושבים עוד אנשים מאחורה ודורשים
ממך להגיע לכל מיני מקומות... אוף!". טוב, בינתיים התקדמתי לי
לכיוון התחנה הסופית. הייתי גם די רעב, ודמיינתי לי ארוחת
צהרים חמה, שסבתא בטח כבר הספיקה להכין... שיעור הכינור שלי
כבר הסתיים, אז מיהרתי לחזור הביתה...
איש מוזר אמד ליד הכניסה של הבית. הוא הביט במבט מוזר מאוד בי
ובאופניים המבריקים שלי. "תגיד", אמר, "לא ראית כאן איזו
כלבה?"
לא שמתי לב לשום כלב באזור, אך דמיוני רצה לעזור לאיש ולכן
דמיינתי לי איזו כלבה שחורה עם כתם לבן שראיתי בסביבה בדיוק
לפני דקה או שתיים.
"כן", עניתי, "הייתה כאן איזו כלבה, נראה לי, שחורה כזאת, עם
כתם לבן".
האיש שאל באיזה כיוון היא הלכה, אז חשבתי עוד קצת ועניתי לו.
האיש ביקש ממני שאסע ואקרא לה. "קוראים לה 'אלפה' ", אמר,
"תקרא לה רק והיא תלך אחריך". טוב, נסעתי למקום ההוא, שהיה
נראה לי ששם ראיתי אותה. קראתי לכלבה, כמובן ללא תוצאה כלשהי.
עשיתי עוד כמה סיבובים במקום ואז חזרתי.
האיש ביקש ממני להראות לו את אותו המקום איפה שראיתי אותה.
טוב, אז הלכתי איתו. הוא שאל, האם האופניים האלה הם שלי. אז
סיפרתי לו, שסבא שלי הביא לי אותם ושאני ממש אוהב אותם, וכל
יום שוטף אותם עם מים, ומכסה את השריטות עם לקה ציפורניים של
אימא שלי, ושאני רוצה להיות נהג אוטובוס.
הלכנו והתרחקנו די הרבה. אמרתי לו, שאני מצטער על זה שלא מצאנו
את הכלבה, ושעליי ללכת.
האיש הודה לי על העזרה וביקש ממני, אם אפשר, לעשות סיבוב
באופניים בעצמו, ולנסות למצוא את הכלבה, כי נדמה לו שהוא ראה
אותה לפני שנייה איפה שהוא בין השיחים. באותו רגע חשבתי לי
"טוב, הוא בטח רואה שאני כבר עייף, אז למה שאני לא אתן לו?"
האיש אמר לי, "חכה כאן, אני כבר חוזר!", ונסע ממני במהירות של
טיל. הרגשתי ממש רעב. "הנה", אני חושב, "הוא חוזר ומייד אני
נוסע הביתה, וסבתא נותנת לי מרק חם וטעים, ואחר-כך פירה מתפוחי
אדמה עם בשר ואחר-כך....
רגע איפה הוא? הוא לא היה אמור לחזור? די, לא נכון! למה הוא לא
חוזר?!"
התחושה הנוראית של אובדן של מישהו יקר פתאום תפסה את כולי.
עמדתי המום. רציתי לפרוץ בבכי, אך לא יכולתי. צליל נמוך לא
מובן יצא מהגרון שלי, רועש כאב... למה? הלב התחיל לדפוק כמו
קטר והנשימה עצרה. לא האמנתי. סגרתי את העיניים שלי ואמרתי
לעצמי - עכשיו להתעורר! פתחתי את העיניים. לא עזר. לא יעזור.
"תעזרו לי, תעזרו לי בבקשה!" צעקתי כמו מטורף. חשבתי שאם אני
אשתגע אז הכאב הנורא יעבור. לא השתגעתי. ראיתי אנשים מסתכלים
עליי. "מה קרה, מה קרה, ילד? למה אתה צועק?" "הוא לקח לי את
האופניים, וברך! הוא יצא מהפתח בין הבתים ונסע! תעצרו אותו,
תעצרו אותו, בבקשה! מה עשיתי לו, למה הוא עשה לי את זה?"
ילד בן עשר. הלכתי עם סבא למשטרה. הם שמעו את הסיפור. אמרו שזה
קורה כל הזמן. אין מה לעשות. סבא שלי הסתכל עליי במבט עצוב
ואמר, "בוא, נלך הביתה". סבא שלי היה יהודי אמיתי.
אימא חזרה מחו"ל. בכיתי כל השבוע. לא יכולתי להירדם. בכיתי
דמעות של ילד, שמאוהב  באופניים. ילד שקוע בחומריות, אגואיסט
שכזה...
אימא שלי חכמה. היא אמרה לי, "הוא לקח אותם כי יש לו ילד בבית
ואין לו כסף לקנות לילד שלו מתנה ליום הולדת."
הסכמתי.
"אבל הוא יטפל באופניים שלי כמו שאני טיפלתי בהם, נכון?"
"נכון, בני."
הלכתי לישון.