שוב כשהלבד תוקף אותי
והסכיזופרניה מנסה ליצור לי אנשים בראש
העט כותב, כמו לעצמו, "אני לבד, לבד, לבד"
מנסה להיזכר איך היה לי פעם
כשהייתי רק אני בלי הקולות,
העולם השקט שלפני הפטפטת
(ולפני התרופות וסמי ההרגעה)
עולם של אווירת קודש - כמו בבית קברות -
שתיקה שמפחדים להפר
במילה שלא במקום
או
בתו אחד גבוה מדי
או
בנוכחות שלא ראויה למעמד...
אז פרצתי החוצה, כמו אפרוח לעולם
ומתוך החשכה נולדו לי מילות האור
שיצרו בתוכי אנשים שקל להם להתחבר
ולאנשים שבי יש חברים,
כשאני עדיין לבד
רק שעכשיו גם אובדת בתוך ההמון שבי.