קול המולה המהום וזמזום
פרצו ברחבי היער הקסום
קולות של שאלה ותמיהה
חוסר אמון ואי הבנה
ורק בודדים חייכו בין העצים
לחשו בהתרגשות "כמה מקסים!"

"זה ממש אסון... שינוי סדרי יער!" כעס אחד
"אבל" - אמרה אחרת - "גם כל כך מיוחד!"
"הם עברו כל גבול" - הסכימו כמעט כולם
"כל כך יפה!" - לחש אחד בביישנות ונאלם.

ועל מה היה כל ההמהום הזמזום והסער?
ולמה ההתרגשות היא כה גדולה ביער?
הכל בגלל שדון קטן, מוש שמו, שובב ומקסים
ופיה אחת, עם לב טוב, ויפיפייה להדהים.

וכדי להבין מה קרה כאן כל כך מיוחד
נתחיל הכל לספר מההתחלה ומיד...

על פסגת הר גבוה, קרוב כמעט לענן
שוכן לו יער מיוחד וקסום, כלל לא קטן
תהום עמוקה חוצה את היער לשני חלקים
בתחתית התהום נהר סוער שורץ תנינים
רק חבל דק בין הצדדים חיבר
אותו מי הניח אף אחד כבר לא זוכר
ושנים רבות החבל ממקומו כמעט ולא מש
כי אף אחד לא העז להשתמש בו ממש

מצדה האחד של התהום התגוררו הפיות
שבינות עצי היער כל היום היו מתעופפות
ובצד האחר של התהום, על העצים הגבוהים
חיו להם בשקט ובנחת שבט של שדונים
בין הפיות לשדונים לא הפרידה רק התהום
אלא גם אמונות תפלות, חוסר אמונה ופחד איום
הפיות פחדו מהשדונים והשדונים חרדו מהפיות
ופגישה ביניהם אף פעם לא יכלה להיות
 
בין שדוני היער חי לו מוש, שדון קטן וצעיר
שממש שונה מחבריו זה המקום להעיר
בעוד כל חבריו בשבט חיו בשקט לפי כללים
מוש תמיד חיפש לו הרפתקאות וריגושים
הוא תמיד הסתבך בגלל מעשי שובבות ותעלולים
ולעולם לא הסתפק בחיי השבט הרגילים.

המקום שבו מוש אהב הכי להיות
זה על קצה הצוק ממול ליער הפיות.
שם במקום בו מונח החבל מעל התהום
ישב מוש שעות ולא הפסיק לחלום.
"יום אחד יהיה לי האומץ את התהום לחצות..."
אפילו שהוא ידע שזקני השבט מזהירים מהפיות.

יום אחד, כשהשמש כבר כמעט שקעה מעבר להרים
ישב לו מוש על הצוק כהרגלו שקוע בהרהורים
כשלפתע לאוזניו הגיע קול של בכי דקיק
שכאילו נישא ברוח מהעבר השני של הנקיק
מוש שפשף את עיניו, זקף את אוזניו מתאמץ לשמוע עוד
כלפתע ראה משהו קסום מהפנט מוקף באור יקרות ורוד

"זה הסימן, אני חייב עכשיו לצד השני לעבור!" - לחש
ואז התקרב באיטיות לחבל, נגע בו ולבו רגש
אזהרות זקני השבט רעמו באוזניו
אבל כל זה היה כבר מאוחר עכשיו
האור הוורוד המסתורי שזהר שם בעלטה
משך לשם את מוש כמעט בלי שליטה.

לאט על החבל הדק זחל לו מוש בזהירות
וכשהביט לתהום למטה המה ליבו במהירות
כשהגיע לצד השני  קרוב לאור היקרות
עמד  מוש ונפעם ממה שעיניו רואות.
"וואו... פיה! אמיתית!" - לחש ברעד
ומרוב ההתרגשות בסלע נתקל ומעד

כשהרים את ראשו היא הביטה בו מקרוב
פוערת זוג עיניים קורנות בצבע ירוק זהוב
וכך הם עמדו מוקסמים מביטים עמוק בעיניים
ובלי לשים לב עברו בשקט אפילו דקותיים
מוש חש בצמרמורת וחמימות מוזרה כמו להבה  
מין תחושה נפלאה בלב שהוא מעולם לא חווה

"את פיה..." -  אמר מוש בלחש, מעט הלום
"אתה שדון..." לחשה הפיה בקול עדין וקסום
"אבל" - אמרה הפיה בפליאה- "אתה בכלל לא מפחיד"
"גם את לא." - ענה מוש- "את אפילו חמודה חייבים להגיד"
את הבכי על פני הפיה החליף חיוך ומוש חייך אליה חזרה
"תודה" - אמרה בעצב - "תמיד לועגים לי שאני סתם מוזרה."

"ובגלל זה בכית?" - מוש שאל
"לא"- ענתה בעצב - "זה לא זה בכלל"
ואז היא סיפרה לו כמה צוחקים עליה כולם
ושאין אף אחד שמבין אותה בעולם
והיא כמעט פרצה בבכי ומהתרגשות רעד לה הגוף
כשהיא אמרה למוש - "זה בגלל שאני פוחדת לעוף!"

בהתחלה חשב מוש שהיא עליו צוחקת
מי בכלל שמע על פיה שלעוף פוחדת?
אבל כשהביט בעיניה הן כאילו דיברו
"היא דוברת אמת" - זה נכון, הן אישרו
"אבל למה את פוחדת?" - תהה מוש בקול
והיא ענתה בפשטות - "אני מפחדת ליפול!"

היא סיפרה לו שפעם היא ניסתה לעוף
טיפסה על עץ גבוה ועמדה שם זקוף
ואז בלי היסוס קפצה פורשת כנפיים
ואפילו הצליחה לרחף לדקה או לשתיים
אך לפתע הסתחרר ראשה ופעם הלב
ובתוך שניות היא נפלה לאדמה בכאב

בתחילה רצה ללעוג לה מוש בלי בושה
ואפילו כמעט אמר לה "איזו טיפשה"
אבל במקום זה הוא הבין אותה ואת הכאב
והוא הרגיש שהפחד שלה נגע לו עמוק בלב
"זה טבעי שתפחדי, במיוחד אחרי נפילה כואבת"
"ובכלל לעוף זו בטח חוויה די מסוכנת"

"אבל את זוכרת איך הרגשת כשעפת?" שאל
ועדיין לא הבין למה אכפת לו מהפיה בכלל
הפיה הביטה בו חייכה ועיניה מלאו ברק
הוא הראשון שלא לעג לה ואפילו לא צחק
"זה היה כיף כל כך לעוף גבוה בין כל העצים"
סיפרה "אבל זה כבר לא כל כך כיף כשנופלים"

מוש אמר לה שהכי טוב זה להיזכר בדברים הטובים
ועמוק עמוק באדמה לקבור את הזיכרונות הרעים
"אם במקום לחשוב על הנפילה תזכרי בעיקר את הכיף
יכול להיות שיהיה לך שוב האומץ לחזור לעופף"

כל זאת אמר מוש לפיה בלי להפסיק להביט לה בעיניים
והפיה הקשיבה בעניין וגם דיברה, בלי משים עברו שעתיים.

"אתה שדון חכם וחמוד. בדיוק ההפך ממה שמספרים!"
"ואת פיה מקסימה עם לב טוב -  לא מה שאצלנו שאומרים!"
ופתאום השתררה בניהם שתיקה ונשארו רק המבטים
והם כאילו המשיכו לדבר בניהם ברגש אבל בלי מילים
הערב כבר ירד על היער ובשמיים החלו לנצנץ כוכבים
ופיה ושדון שרק לא מזמן הכירו הרגישו כל כך קרובים

ירח מלא האיר על שניהם מרחוק
והפיה כאילו נעורה לפתע מחלום מתוק
"מאוחר, אני חייבת לחזור... לפני שיחפשו"
"כן, גם אני", אמר מוש -"בטח ידאגו"
אבל אפילו שהם הבינו שהם מאחרים
הם המשיכו להביט אחד בשני לא זזים.

"להתראות שדון חמוד" - חייכה הפיה ולעמוד נשארה
"להתראות פיה קסומה" - עמד מוש וחייך אליה חזרה
ושניהם המשיכו לעמוד כך כשהלילה יורד
לא מבינים למה כל כך קשה להם להיפרד
"אולי ניפגש גם מחר?" - הציע מוש מבוייש
"בטח" - ענתה לו הפיה בקול מאוד נרגש

ואז באטיות פנה כל אחד לדרכו עם חיוך על הפנים
עד שהפיה התרחקה ונעלמה לאיטה בין כל העצים
"את עוד תעופי פעם! אני בטוח!" - מוש לעברה צעק
אבל כבר לא היה בטוח שהיא שמעה אותו בשל המרחק
אבל היא שמעה כי היא עמדה בין העצים מסתתרת
והביטה למקום שבו עמד מוש כולה מחייכת.

כך התחיל שבוע שלם של ימים קסומים
שבהם היו הפיה ומוש חוזרים ונפגשים
וכך מבוקר אור עד שעות בין הערביים
הם שיחקו,דיברו, צחקו והביטו בעיניים
ואז, תמיד בקושי רב, היו נפרדים
ומבטיחים שלמחרת היום הם חוזרים

מוש התאמץ וממש בכל פגישה
ניסה לשכנע את הפיה לשנות גישה
ולהבין שאפילו אם יש פחדים וכאב בגוף
אסור לתת להם להפריע לה לעוף
ושכל כאב, פגיעה ופחדים
הם פשוט חלק מהחיים

הפיה רק הקשיבה שותקת ועצובה
ומוש לא היה בטוח שהיא מקשיבה

הם כל כך נהנו להיות יחד, להיפגש, לשחק ולדבר
שהם כמעט שכחו שכל אחד בא מצד אחר
"פיה את החברה הכי אמיתית שיש לי... חבל שאת לא שדון!"
"ואתה החבר הכי טוב שלי... חבל שאתה לא פיה, נכון?"
אבל הוא יישאר שדון והיא תישאר פיה כך הם ידעו בצער
ואף אחד לא יבין את החברות שלהם כי ככה זה ביער

אבל כלל ידוע בסיפורים ובאגדות
שכל סוד כמוס, סופו להתגלות

בוקר אחד, מוש כהרגלו מהכפר התגנב
ולא שם לב שבין העצים מישהו אחריו עוקב
וגם הפיה שהלכה חולמנית מלאת געגועים
לא הבחינה שעוקבים אחריה ואת הכל רואים
בצד של הפיות ביער, ראו איזה אסון
נפגשים הם כה שמחים הפיה והשדון!

מה שמחזיר אותנו להמהום לזמזום ולהמולה
אשר עליה סיפרנו לכם כבר בהתחלה.

"פייה לא יכולה להיות אף פעם חברה של שדון יער"
"זה בלתי אפשרי ולא נכון" נזפה אימא בפיה שבכתה בצער
"אני אוסרת עלייך לפגוש אותו יותר" - פסקה בזעם
"אבל מוש הוא הדבר הכי נכון בשבילי בכל העולם"
אמרה הפיה לעצמה מהמבטים מתעלמת וחושבת
"מי אמר שדברים לא יכולים להיות אחרת?"

גם בצד השני של היער, בשבט של מוש, סערו הרוחות
"בושה וחרפה, להיפגש עם פיות! אתה לא יודע שהן רעות?"
אמר ראש השבט אדום מכעס - "הגזמת הפעם!"
"אבל אני אוהב אותה!" - ענה לו מוש נפעם
"חייבים לחתוך את החבל שמעל התהום"
הורה ראש השבט - "ושזה יקרה כבר היום!"

ואכן באותו יום כבר בוצעה הפקודה
ונראה היה שהחברות המופלאה אבודה
עכשיו, על קצה התהום מוש היה יושב
מביט בעצב אל היער השני מתגעגע וחושב
ובכל לילה כשעיניו היו נעצמות
הוא חלם על הפיה עם הכנפיים הוורודות

והתהום שיכלה את מוש לעצור
לא מנעה מהרגשות שלו לעבור
וביער הפיות מסתתרת בין העצים
עמדה פיה, מביטה, מלאת געגועים
למשחקים, לדיבורים, למבטים בעיניים
כל כך רצתה שהלבד יחזור להיות שניים.

ככל שהתרבו אצלה הגעגועים והמחשבות
היא הרגישה שגופה הקטן מתמלא כוחות
וכמעט בלי להרגיש היא פרשה כנפיים
ואז התרוממה לאיטה ועפה לשמיים
אפילו שהפחד עוד ניסה אותה לעצור
היא התעקשה לעוף ואת התהום לעבור

מוש הביט לשמיים מעל התהום נפעם מאוד
כשהוא ראה שלעברו במעוף מתקרב אור ורוד
הוא שפשף את עיניו בחזקה להאמין מסרב
אבל האור הורוד רק המשיך להתקרב
"היא עפה!" - צעק בהתרגשות, כנפיה רועדות
והפיה לידו ממש נחתה בתוך שניות

ליבם של הפיה והשדון פעם בחוזקה יחד
"את עפת מעל התהום! התגברת על הפחד"
אמר מוש, מביט בה באהבה
והיא צחקקה אליו בענווה
"אתה לימדת אותי שלפעמים למען דברים חשובים
צריך להתגבר על כאב ופחדים"

והפיה סיפרה לו שהיא כל כך התגעגעה היום
שזה נתן לה את הכוח לעוף מעל התהום
באותו הערב תחת שמיים מוארים בכוכבים
עמדו על קצה הצוק שני יצורים מאוהבים
שדון קטן, פיה וורודה אמיתיים ומאושרים
מביטים עמוק בעיניים, אוהבים בלי מילים.