ההמהום הזמזום וקול ההמולה נשמעו כבר ממרחק רב מהיער הקסום.
קולות של שאלה, תמיהה, חוסר אמון וכעס ורק פה ושם קולות בודדים
של חיוכים נסתרים.

"זה לא ייתכן...", אמר אחד.

"זה ממש אסון... שינוי סדרי יער", לחשה אחת.

"הם עברו כל גבול", הסכימו כמעט כולם...

"כל כך יפה!", אמר בלחש אחד שהסתיר את חיוכו המאושר מאחורי עץ
גדול ושמן.

ועל מה כל ההמהום הזמזום וההמולה. הכל בגלל שדון קטן אחד, שמו
מוש והשניה פיה, טובה ויפה להפליא.

כדי להבין הכל כדאי שנתחיל לספר מההתחלה...

היער הקסום הוא יער ירוק וגדול הנמצא על פסגת הר גבוה שפסגתו
נושקת לעננים. את היער חוצה תהום עמוקה ובתחתיתה נהר סוער
ושורץ תנינים טורפים.
את שני צידי התהום חיבר רק חבל דק שאיש אינו יודע מתי והיכן
הונח ומעולם לא נעשה בו שימוש.
מצדה האחד של התהום היה היער, משכנן של הפיות הטובות, ומהעבר
השני גרו להם שדוני היער. בין הפיות לשדונים לא הפרידה רק תהום
אמיתית, אלא גם המון פחדים, אמונות תפלות וחוסר אמונה.
הפיות פחדו מהשדונים והשדונים פחדו מהפיות, וכך הם נשארו כל
אחד בחלקו של היער ולעולם הם לא נפגשו.

בין שדוני היער חי שדון קטן שקראו לו מוש, לא היינו מתעכבים
לספר עליו אלמלא הוא היה כל כך שונה מחבריו השדונים. בעוד כל
חבריו חיו לפי כללי השבט, מוש תמיד הסתבך בגלל הסקרנות
והשובבות האין סופיים שלו. הוא תמיד חיפש הרפתקאות וריגושים
חדשים ולא הסתפק בחיי השבט הרגילים.
המקום האהוב על מוש היה קצה הצוק מול יער הפיות, במקום בו מונח
החבל המחבר בין הקצוות. מוש היה יושב שעות ומביט על היער
שמולו, מקשיב לקולות המגיעים משם, עיניו נוצצות וחולמות.
"יום אחד יהיה לי אומץ ללכת על החבל ולעבור לצד השני...", הוא
הרהר כל פעם לעצמו. אפילו שהוא ידע שבצד השני ישנן הפיות, שמהן
מזהירים זקני השבט כל הזמן.

אבל אחר הצהריים אחד, בשעות שהשמש כבר כמעט ושקעה לה מעבר
להרים הרחוקים קרה דבר. מוש הגיע לקצה הצוק והביט ליער שמעבר
לתהום כשלפתע הגיע לאוזניו קול דק הנשמע כבכי. הקול נישא ברוח
מעברו השני של הצוק והגיע לאוזניו של מוש.
מוש הביט לכיוון משם הגיע הקול ולפתע הוא ראה מעבר לתהום בקצה
היער שממול אור וורוד זוהר באור יקרות מהפנט.
מוש שפשף את עיניו וניסה להבין מה מקור האור הזה, אבל הדבר
היחידי שהוא הצליח לראות זה שהאור מתנדנד וזז קלות.

"זהו... זה הסימן, אני חייב לעבור לקצה השני של היער!", אמר
מוש לעצמו והתקרב לחבל המתוח מעל הצוק. פחד התגנב ללבו כשהוא
נגע בחבל, פתאום הוא שמע בבת אחת את כל זקני השבט חוזרים
ומזהירים כמה מסוכן לעבור לצד השני של התהום. אבל זה כבר היה
מאוחר, היה באור הוורוד המסתורי משהו שמשך את מוש כמעט מבלי
שתהיה לו על כך שליטה.

וכך פסע מוש בזהירות על החבל הדק, מבטו מרוכז באור הוורוד, צעד
ועוד צעד, עד שהוא הגיע לקצה השני של הצוק. האור הוורוד עכשיו
היה ממש קרוב, וכך גם הקול הבוכה. ואז לפתע מוש הבין מה הוא
רואה.

"וואו... פיה!...אמיתית!" - הוא לחש בפליאה ובלי לשים לב נתקל
בסלע קטן ומעד.

כשהוא הרים את ראשו הוא ראה לפתע את הפיה, פוערת זוג עיניים
ירוקות מדהימות ומביטה בו בפליאה. כך במשך דקה ארוכה הם רק
עמדו אחד מול השני, מביטים אחד לשניה עמוק לתוך העיניים כאילו
איזה מגנט מסתורי חיבר בין זוג העיניים שלה לזוג העיניים שלו.
מוש הרגיש חמימות מוזרה וצמרמורת העוברת בגופו, מין תחושה
מוזרה שמעולם הוא לא הרגיש.

"את פיה..", אמר מוש ראשון, כמעט לוחש.

"אתה שדון...", אמרה הפיה בקול עדין וקסום.

"אני מוש... וכן... אני שדון", המשיך מוש להביט לעיניה. הוא שם
לב שהבכי שלה נפסק, ושאפילו היא כמעט מחייכת.

"אתה בכלל לא מפחיד"

"גם את לא... את אפילו חמודה!"

הפיה חייכה בעצב.

"תודה... אף אחד לא אומר לי את זה... כולם חושבים שאני סתם
מוזרה..", השפילה הפיה מבט.

"בגלל זה בכית?", שאל מוש בדאגה ואפילו לא היה מוזר לו שהוא
פתאום דואג לפיה.

"גם... אבל בעיקר כי כולם צוחקים עלי ולא מבינים אותי... כי
אני פוחדת לעוף", לחשה הפיה בעצב.

מוש כמעט ופרץ בצחוק, מי שמע על פיה שפוחדת לעוף. אבל הוא ראה
בעיניים שלה שהיא דוברת אמת. בכלל היה לו מוזר שהעיניים שלה
כאילו דיברו אליו.
"אבל... למה? למה את פוחדת לעוף?", הסתקרן מוש.

"כי אני מפחדת ליפול...", ענתה בפשטות הפיה, "פעם אחת כבר
ניסיתי ונפלתי... זה היה כל כך כואב... ומאז אני מפחדת לעוף!"

עמד למוש על קצה הלשון להגיד לה שהיא טיפשה, ומה פתאום היא
מתרגשת מנפילה אחת כואבת. הוא נפל וקיבל כל כך הרבה מכות
כואבות. אבל במקום זה הוא הרגיש שהלב שלו מבין את הפחד שלה.

"זה די טבעי שתפחדי... במיוחד אחרי נפילה כואבת", הוא ניסה
לעודד, "אבל... את מנסה לפעמים לזכור איך הייתה ההרגשה לפני
הנפילה?"

הפיה הביטה במוש וחייכה בעצב. זו פעם ראשונה שמישהו לא לועג לה
שהיא פוחדת לעוף.

"בטח שאני זוכרת... זה היה כיף... פתאום לראות את היער
מלמעלה... לרחף בין הפרחים... זו הייתה חוויה מדהימה... עד
שנפלתי...", השפילה הפיה מבט.

"אני תמיד אומר שצריך לזכור את הדברים הטובים ואת הרעים לקבור
באדמה. אם במקום לחשוב כל הזמן על הנפילה תחשבי על ההרגשה
הנפלאה שהייתה לך קודם, אולי תצליחי להתגבר על הפחד... אם לא,
אני בטוח שפעם תהיה סיבה מאוד חשובה שבגללה תתגברי על הפחד שלך
ותחזרי לעוף", דיבר מוש מבלי להסיר את עיניו מעיני הפיה.

"אוף... אתה שדון גם חכם וגם חמוד... בדיוק ההפך ממה שסיפרו
לנו תמיד"

"ואת פיה מקסימה, יפה ועם לב טוב... ממש ממש הפוך ממה שסיפרו
לנו"

פתאום השתררה שתיקה עמוקה ורק המבטים ביניהם דיברו, בלי מילים
אבל עם המון רגש. הם פתאום הרגישו כל כך קרובים.

השמש החלה לשקוע מעבר להרים. הפיה הזיזה את הראש כאילו התעורה
מחלום מתוק.

"מאוחר... אני חייבת לחזור לתוך היער... יחפשו אותי..."

"כן... גם אני צריך לחזור אל הכפר...", אמר מוש אבל לא זז
ממקומו.

"להתראות מוש... שדון חמוד", חייכה הפיה ברכות לבביות וגם היא
נשארה עומדת במקומה.

"להתראות פיה קסומה", חייך מוש בביישנות חזרה.

הם עמדו אחד מול השני נבוכים.

"מוזר... קשה ללכת...", אמר מוש.

"כן... קשה...", אמרה הפיה ואז המשיכה, "אולי נתראה שוב, כאן
באותה שעה"

"בטח", ענה מוש בשמחה.

"טוב... להתראות מוש..."

"להתראות פיה..."

הם התחילו לצעוד באיטיות כל אחד לדרכו. מביטים כל כמה צעדים
אחורה, מצליבים מבטים ומחייכים, עד שהפיה נעלמה לתוך היער. מוש
הלך לכיוון החבל, חזרה לעברו השני של התהום וכולו קורן מאושר.
"את עוד תעופי פעם! אני מבטיח!", צעק מוש לכיוון אליו נעלמה
הפיה, אבל לא היה בטוח שהיא שמעה אותו. אבל היא שמעה, היא
הביטה בו מסתתרת מאחרי אחד העצים ומחייכת.

וכך התחיל לו שבוע של ימים קסומים למוש והפיה. הם היו נפגשים
בכל יום משעות הצהריים ועד שקיעת החמה. מדברים, מקשיבים,
משחקים וצוחקים, ואז תמיד אחרי פרידה ארוכה חוזרים כל אחד
למקומו.
בכל פגישה ניסה מוש לעזור לפיה להפסיק לפחד לעוף. הוא ניסה
להסביר לה שאי אפשר בחיים להתחמק מכאב, ושאסור לתת לפחדים
לשלוט על החיים שלך. אבל תמיד כשדיברו על זה הפיה נהייתה
עצובה, ומוש לא ידע אם היא מקשיבה לו או לא.

הם כל כך נהנו האחד בחברת השני, שבכל יום הפרידה שלהם הייתה
קשה יותר ויותר. והגעגועים בין פגישה לפגישה רק התחזקו.

"פיה... את החברה הכי אמיתי שיש לי... חבל שאת לא שדון"

"ואתה החבר הכי אמיתי שיש לי... הלוואי והיית פיה"

אבל שניהם ידעו שהוא יישאר שדון והיא תישאר פיה, ושאת סוד
החברות ביניהם אסור להם לגלות לאיש. אף אחד לא יבין איך פיה
ושדון יער יכולים להיות חברים.
אבל הם כל כך האמינו בחברות שלהם, שהם החליטו כל אחד לספר
לאנשים הקרובים אליהם. הם היו בטוחים שאם הם יסבירו להם את מה
שהם מרגישים כולם יבינו.
אבל אף אחד לא הבין, להפך. ביער הפיות קמה מהומה ומלכת הפיות
נזפה בפיה הקטנה ואסרה עליה לפגוש את מוש.

"פיות לא יכולות להיות חברות של שדוני היער... זה בלתי
אפשרי... ולא נכון", זעמה מלכת הפיות.

"אבל...מוש זה הדבר הכי נכון בשבילי...", אמרה הפיה לעצמה
בעצב.

גם בשבט שדוני היער קמה סערה.

"אתה בושה לשבט... הפיות הן רעות ואסור להתקרב אליהן!", כעס
ראש השבט.

"אבל היא הדבר הכי טוב שפגשתי...", חשב מוש והתגעגע בעצב.

"חייבים לחתוך את החבל שמעל התהום!", פקד ראש השבט, וקבוצת
שדונים מיהרה למלא את פקודתו.

מוש יותר לא היה יכול לעבור לצידו השני של התהום, והוא לא היה
יכול לפגוש יותר את הפיה. הוא היה יושב בעצב על קצה הצוק ומביט
בעיניים מתגעגעות ואוהבות על יער הפיות הקסום, חושב על הפיה
הוורודה הקסומה.
התהום יכלה לעצור בעדם פיזית מלהיפגש, אבל היא לא יכלה לעצור
את עוצמת הגעגוע והרגש שעברו באוויר בין מוש לפיה.

ואכן, בצדו השני של היער, מסתתרת בין העצים, עמדה הפיה, מביטה
ליער השדונים, מתגעגעת למוש. היא ידעה שהוא יושב שם על הקצה
השני של התהום. היא אפילו חשבה שהיא יכולה לראות אותו. היא כל
כך התגעגעה לדיבורים איתו, למשחקים לצחוקים.
ככל שהיא חשבה עליו, כך היא חשה שגופה מתמלא עוצמות לא מוכרות.
לפתע היא הרגישה שכמעט ללא שליטה כנפיה הקטנות והוורודות
נפרשות לאיטן וגופה מתרומם בהססנות מהרצפה.

מוש חשב לרגע שהוא מדמיין כשהוא ראה את האור הוורוד המרחף מעל
התהום ועף לעברו. הוא שפשף את עיניו, מסרב להאמין. אבל ככל
שהאור הוורוד התקרב אליו הוא הבין.

"הפיה... היא עפה", קרן מאושר.

בתוך מספר שניות נחתה לידו הפיה במלוא הדרה. מוש הרגיש שליבו
פועם בחוזקה ומאיים להתפוצץ מרוב התרגשות.

"את עפת... עפת מעל התהום!"

"מישהו לימד אותי שכשמשאירים את הפחדים מאחור מצליחים להתקרב
לאושר", הזכירה הפיה למוש דברים שאמר לה.

"היית מספיק חשוב לי כדי להתגבר על הפחד ולעוף", היא חייכה.

באותו ערב עמדו על הצוק שני היצורים המאושרים והאמיתיים ביותר
ביער, מביטים האחד לשניה עמוק בעיניים, מדברים אהבה בלי להוציא
מילה מהפה.