מ נ ס ה
וכלום לא יוצא.
ר ו צ ה
ואין דרך להעביר,
משהו שמדגדג בפנים כבר שנים
וזה רק כמה מילים פשוטות,
כן. ככה זה נראה.
לא יותר מכמה מילים שלאיש לא איכפת.
מישהו מגיב אל המת פה, ומישהו מגיב אל המת שם.
אבל הפגר הזה רק נרקב בתוך עצמו.
להניח את הראש לאחור,
ולא להסתכל אפילו לא על המקלדת. אלוהים,
כמה עצוב שאין איך לתקשר מעבר לדף.
אבל... הכל אמור להיות טוב ויפה, הכל באמת כזה.
לא, אם בראש תחשוב אחרת, כך גם יהיה.
ובשביל לעשות לעצמי את הרגעים יפים אני צריכה להפנים,
להרגיש מקסים ולשתוק. האם אני היחידה בעולם,
שהראש שוחק את נשמתה.
ככה זה. הראש שלי הורג אותי.
הראש שלי מעוות את כל מה שיכול להיות יפה.
ומה, באמת מה?
אז, יפה. המילים שנראות כה שטחיות גם הן יופיעו פה מתישהו.
אבל זה כלום. זה ריק. איש לא מסתכל, איש לא מתקרב,
אפילו לא אחד ששואל. העמוד הזה קיבל את הסטיגמה
שכתיבה זה בשביל היופי.
לא! אני כותבת בשביל שיעזרו לי. בבקשה, תעזרו לי.
אני בחור מסכן בגוף של בחורה, אישה. לא הומו, אוהב נשים.
למה תמיד מסובך? פרפר, תתעופף בשקט ואל תפריע.
אבל, לא. מה שלא כתבתי בחיי, ומה שלא אכתוב, איש לא יחשוב.
אני זקוק לעזרה. ואני בטוח שהמילים האלו עוד ירחיקו מישהו או
מישהי ממני. רק זה חסר לי. אנכי. לא.
עייף. רק רוטן ומתלונן שמישהו יעזור לי. שונא את הלילה ולא
אוהב את היום. לא את האתמול ולא את המחר, רק שיגיע כבר.
כותב מתוך חולשה. מרגיש כל כך קטן. יתום בתוך תהום.
רודף אחרי הנייר המתגלגל ולא רוצה להיות אני.
לא רוצה להרגיש, לא רוצה לחיות.
באמת, בושה בכלל לדבר על החיים שלי. בושה לקרוא להם כך.
אולי מישהו יעזור לי לתאר את הרגש שבתוכי: אני מרגיש כלום. אני
מרגיש שאין לי רצון להיות קיים. צריך להתחיל מאיזה מקום, אני
יודע. אבל אין בי רצון. אז... לחפש? לא. נו, קדימה, תקראי
ותברחי. עוד אחת.
אני מיותר. אני אפס. אני בשאיפה להיות כלום, אבל אפילו זה אני
לא.
אולי אני באמת רוצה יחס. תשומת לב. אני רוצה שכל העולם יאהב
אותי וישפוט אותי. אני רוצה לא לפחד ממה שיחשבו, ואני רוצה לא
לפחד מזה שבכלל לא חושבים. אבל, כן, כך אני מרגיש.
ובטח תהיה איזו טובולינה אחת שתקרא, או אפילו זה לא, ותאשר
אותי כאילו שאני באמת רוצה את זה. לא, מצדי אל תאשרו. ממילא
אין איש שקורא את המילים חסרות התוכן והמשמעות האלו. ממילא אלו
הן לא מילים אמיתיות. הרי, בלחיצת כפתור הן יכולות להיעלם,
נכון? אז, לא צריך כלום.
אני רוצה כל-כך הרבה דברים, והרי אין בי ספק ולו הקטן ביותר
שגם אם כל העולם יהיה בידי לא אהיה מאושר. כי אין האדם מאושר
בחלקו... וכיוצא בזה.
אין כוח בידיים, אין כוח בעיניים, אין כוח ללכת. אין כוח
לכלום. ויותר מהכל, אין ספק שמי שקורא את זה קורא "מילים"
שטחיות, נמאס לו, הוא מיואש ומחכה שיהיה משהו. חמוד, חמודה,
אתם לא תמצאו כלום. הפיקסלים האלה שמתיימרים להיות מילים הן רק
ביטוי למחשבות ריקניות, שטחיות, מיותרות. חסרות פואנטה, טעם,
פאנץ' ליין ובכלל. במילים האלו, שהן בכלל לא מילים, אין אפילו
משהו שיעניין. אף אחד לא רוצה לקרוא אותן, והן לא רוצות לקרוא
את עצמן. אז... אפשר לעזוב אותן בשקט, שירקבו, שיסריחו.
שימותו. המילים האלו הן בסך הכל אני.

אאאההה! אני צועק! אני תמיד לבד פה. בית קוראים לקירות שמקיפים
אותי. לפחות יש לי אחד כזה. אבל למה רק לי? למה אני תמיד לבד??
למה אין לי ידידה טובה שתישן איתי בלילות... אני תמיד לבד. אין
כוח לראות את מה שכותב, ואין כוח לנשום או לחלום. אין כוח
לחשוב על משהו יפה ואין כוח כבר להרגיש מכוער. מכוער זה לא
מראה, זו תכונה. זה אופי. כן, אני מכוער. מכל ההיבטים. כותב
בלוז, אפילו לא. אפס. נעלם. פיקציה. לא קיים. זה מה שאני. חלל
אטום מלא באינפורמציה שנובעת מכלום. צועק כל-כך חזק, באמת -
אני נשבע! אבל.. לא יודע... אף אחד לא שומע... אולי השכנים,
חושב שנרצחתי. יום יבוא...
זהו. כמה מילים שיצאו לי מהבטן אחרי שהן הרביצו לי כל היום...
מה אני אגיד. אפס. כלום. מילים מתות, והן אני. הן אני. הן כל
מה שאני.