סתם, מכתב.
מה את עושה כשאת מרגישה באמת נורא, כשאת מרגישה מן כאב כזה
במרכז דמיוני של הבטן שכאילו גורם לכל הגוף לכאוב, כאב לא חד,
אזורי, שמתפשט, כשאת שוכבת על המיטה ופשוט מרגישה חוסר אונים,
וכשאת מנסה לשיר ביחד עם המוסיקה והעיניים מתחילות להיות
מוצפות, ואת מכסה אותן עם המרפק, ואת יודעת שיש כל-כך הרבה
דברים שאת צריכה לעשות עד מחר - כל-כך הרבה - ללמוד להכין
להגיע לקחת לתת - אבל את חייבת לנשום רגע. איך אפשר להתחיל
במשהו לפני שאפילו התחלת את הטיפול העצמי? והרי אין טיפול
פסיכולוגי של שעה, אז כיצד תוכלי להספיק את כל הדברים לפני
שתרד השמש?
אני מכיר אותך, היית שם בטוח. הרגשת את אותה הרגשה. אמרת
בעצמך, אנחנו אותו הדבר. לא אשכח לך את זה. לא אשכח לך דבר.
למה נגזר עלינו לחיות חיים של תהייה מתמדת לגביי המשכם? האם זה
באמת המוטב? מה הרעיון?
למה אינך מוותרת אף פעם? למה אינך נכנעת לי, רק עוד פעם אחת
ודי, היי שלי. כמה שהייתי נותן.
היינו עושים את זה ביחד, עוברים הכל יחד. איני פוחד מלהיות
לבד, באמת שלא זו הסיבה. איני בוחר בך בגלל שאיני מסוגל לבד.
אני יודע בכל ליבי שאנחנו יותר מאותו הדבר, ואף אחרת - נועדנו
זה לזו.
מעולם לא חשתי אהבה בברור כמו שאני חש בה איתך. הפסיקי להתרגז,
תירגעי. די כבר לראות אותי בעין שחושבת שהיא כבר יודעת הכל.
מחקי הכל, למעננו, מחקי את  כל השלילי. ראי בעצמך, רק טוב יצא
מזה.
נכון שזה לא עבד בעבר, אבל אין לנו ברירה חוץ מלתת לזה עוד
הזדמנות. אפשר להסתובב אלפי פעמיים, אבל אינך רואה שבסוף תמיד
נעצור אחד מול השני? האם באמת אינך רואה?
אינך רואה כי אינך רוצה לראות. איני אומר זאת בוודאות, אלא
אפילו במן תקווה נואשת שאני צודק. אין לי שום דבר אחר להאמין
בו בפרט לסיכוי הפעוט שאולי הפעם זה יעבוד. כי אם זה לא יעבוד
לעולם - מה אני בכלל מחפש פה?
אין לי אחרת מלבדך ולעולם לא באמת תהיה לי. יקח זמן, אבל בסופו
של דבר לא תהייה לך ברירה אלא להאמין לי. די, אנשים מחפשים
עשרות שנים את המישהו המתאים, אבל אני מצאתי. אין בי שום שאיפה
לראות עולם לפני כן, אין בי שום שאיפה להכיר אנשים אחרים או
להמשיך הלאה ולנסות. אני מרגיש מוכן כמו שאני. אין לי שום סיבה
להתרוצץ, מצאתי, ואני פשוט עומד ומחכה לרגע בו ייגמר גם הסיבוב
שלך, ותעצרי את עלי. אל תחשבי שזה בלתי אפשרי. אני מאמין
שתעצרי עלי.

אני לא אופטימי וגם איני פסימי. אני גם לא רואה את הדברים כמו
שהם. עם כל הקיצוניות שלי הצלחתי להגיע אליך משני הצדדים - גם
באהבתי הפסימית אליך וגם באופטימית, וזה רק אומר שזה לא ישתנה,
לא משנה על איזה צד אתעורר מחר.
אם אקום מחר והכל יהיה הפוך, אני עדיין אוהב אותך. יש דברים
שאינם תלויים במשתני הסביבה.

מה את עושה כשאת מרגישה באמת נורא?
אני? אני כותב לך.