יום שלישי 30 במאי 2000

זה מדהים איך את נעזבת כל פעם מחדש ובכל זאת לא נשברת. את לא
מסוגלת להתמודד עם האהבה של אנשים כלפייך אז את גורמת להם לקום
וללכת, אחרי זה את עוד בוכה. כמו ילדה קטנה ונאיבית באמת האמנת
שהוא רוצה להיות שוב חלק מהחיים שלך, הוא ירק לך את האמת
בפרצוף. את מוצאת סיפוק רגעי וסתמי בחיוכים זרים אבל יודעת שהם
חסרי כל תוכן.
החיוכים בלעדיו לא שווים שום דבר.

יום שבת 5 באוג' 2000

הגורל זימן אותו שוב אל פתח דלתי וקיבלתי אותו בזרועות פתוחות.
שוב אותה צמרמורת כשהוא חיבק אותי. האם הפעם זה נגמר סופית?
בכל פעם הוא משאיר אותי חסרת אונים, חיה באי-וודאות, לא יודעת
אם אראה אותו שוב. רציתי אתמול להחזיק בו לנצח אבל מסתבר שהנצח
הוא זמן יחסי. לפי מה שהוא אומר אני זו שהוא אוהב ותמיד אהב,
למה לו לשקר? אני לא זוכרת שהוא עד כדי כך אכזר. "אני אוהב
אותך, תמיד תזכרי את זה". אמת?
                                   
אם אכן  אתה אוהב אותי, שוב אליי, חבק אותי לנצח. אני אוהבת
אותך עכשיו, יותר מפעם. זו הסיבה שננתי לך לראות דברים שאיש
עדיין לא ראה לפניך. אני רק רוצה להחזיק בך קרוב אליי, לא לתת
לך ללכת לעולם, לא לתת לך להיעלם שוב. אולי אתמול הבנת את מה
שאני הבנתי לפני שנים, הגורל מפריד ביננו מדי כמה זמן אך תמיד
מנתב את דרכינו לשוב ולהיפגש. אני כל כך אוהבת אותך, אין מספיק
מילים שיכולות לתאר זאת. אולי אני אצטער לנצח אל כך שלא אמרתי
לך אתמול בלילה שאני אוהבת אותך, אולי לא אזכה לומר לך את זה
לעולם. דבר אחד אני יודעת בטוח, אתמול היה הלילה הכי מקסים שאי
פעם חוויתי ואי פעם אחווה. לעולם לא אשכח. לעולם לא אוותר
עליו.

יום שבת 12 באוג' 2000

אין לך כוח להילחם ברוח שהוא משאיר אחריו. את שחקנית ראשית
בסרט שסופו הטראגי ידוע מראש. התפקיד שלך זה להתאהב, להיעזב
ולהישבר לחתיכות קטנות. פתחת את שערייך בפני זה שעוד לא בטוח
במה שהוא רוצה ממך, לא בטוח בעצמו. הוא מבטיח והולך, מצטער
ופוגע, חוזר ונוטש שוב. כל פעם את מקבלת אותו מחדש, למה?

מאוהבת באמן שצייר על גופי עם מכחול, מאוהבת באיש שמנשק ובורח.
את כל כוחותיי נתתי ואתן אף יותר רק כדי לדעת מה מתרוצץ לו
בתוך הראש. כבר שנים שאני מנסה לדעת. תמיד חשבתי שבגלל שגדלתי
איתו גם אמות איתו, עכשיו אני יודעת שאמות בלעדיו. בגללו.

יום שבת 12 באוג' 2000

אל תיגע בי יותר לעולם. לא מעוניינת בך ובהבטחות שלך. אל תעמוד
שוב בפתח דלתי ותלחש "סלחי לי." נמאס לי לסלוח.

לך.
צא לדרכך.
אל תחזור לעולם.

היא תהיה שלמה בלעדיך, למרות שחשבה שאיתך יהיה לה הרבה יותר
קל, למרות שחשבה שאם תישן במיטתה השדים לא יבקרו יותר בלילות.
היא לא צריכה אותך יותר. תן לה להשתגע עם עצמה והנח לה לנפשה.
קח איתך את כולם.
כולם שקרנים.
כמוך.

יום שלישי 15 באוג' 2000

עברו כבר עשרה ימים. אני סופרת. אולי בעוד כמה שנים תוכל לומר
מה שהנסיך הקטן אמר על השושנה המפונקת שלו: "הייתי צעיר מדי
בכדי לדעת איך לאהוב אותה."

יום רביעי 27 בספט' 2000

אני נמצאת פה עכשיו, בבית השני שלי. יש לי הרגשה מוזרה שהייתי
בתולת ים באחד הגלגולים הקודמים שלי. מביטה בשקט וברוגע
שנסחפים אל החוף, מביאים עימם תקופה חדשה, שונה. אני מחכה
למשהו/מישהו, לא בדיוק יודעת למה/למי. אנשים עוברים ומביטים בי
כותבת, סקרנים לדעת אילו סודות אני מספרת לדפים. אני כבר לא
בוכה, יש הפוגה מסויימת בדמעות, בכיתי עליו רק שלשום.

היא רושמת הכל כדי לזכור, כדי לספר לדורות הבאים שיגיעו. מתעדת
כל רגע, כל גל שמחבק את החוף. היא נזכרת, כרגיל, היא שוב
נזכרת.

הם רוצים לגעת בה, מתפללים לטעום רק חתיכה קטנה. הוא עוד לוחש
לה בלילות. היא עוטפת הכל בציניות מכאיבה, מתפללת שזה לעולם לא
ייגמר.                    

את מגלה לאחרים ששקט נפשי נמצא בתוכך, את יודעת שזה לא נכון
כלל. אולי היום תחזרי הביתה עם עוד אכזבה, את רוצה לגעת, לא
רוצה לגעת. אחרי הכל את מפחדת מאהבה. אולי הוא יציל אותך לפני
שתלמדי להציל את עצמך, אולי לא.

יום שישי 29 בספט' 2000

מחר הוא חוגג 20,אין איש בעולם שרוצה יותר ממני לחגוג יחד
איתו. לפעמים אני בוכה על דברי היומיום ומנצלת את העצב כדי
לבכות עליו. עברו כבר חודש ושלושה שבועות מאז הפעם האחרונה
שהיינו יחד ונדמה שהחור בלב רק הולך ונפער עם כל סוף שבוע.
לעיתים אני יכולה לשמוע את קולו בראשי, זו לא עוד קלישאה, זה
אמיתי. אולי בעצם זה לא אמיתי, אולי אני סתם משתגעת.