ובלילה ההוא חלמתי כי קמתי והלכתי לנחל. הגעגועים אחזו בי עד
שלא יכולתי יותר. אתה בוודאי מוצא את זה פתטי, את חוסר היכולת
הזו לעשות למען עצמי במציאות והבריחה לארץ החלומות. אכן, אתה
צודק לא מעט, אך בודאי תבין: שם בארץ החלומות אני נסיכה ופיה
כל יכולה. שם בארץ החלומות, אם אני צמאה, אני קמה לי והולכת
לנחל. והנחל שלי, אין לתאר... מצאתי נחל כזה, שאפילו אנשי ארץ
החלומות, נתיני, מוצאים אותו מרהיב ומתאים למלכתם.
ואני מתקרבת אליו, אל הנחל שלי... מזינה את עיניי במראהו,
שומעת את נהמתו, ומריחה את הריח. זה, הנחל הזה, הוא שלי. בארץ
החלומות יצרתי אותו. אינני בודדה יותר, תמיד תמיד הוא יהיה כאן
בשבילי. אתה צוחק? במו עיני שמעתי אותו אומר לי: את כבר לא
לבד, תמיד תמיד אהיה איתך...  אתה שואל איך נחל מדבר? בארץ
החלומות שלי אני המלכה, ובארץ הזו, נחלים מדברים, על אחת כמה
וכמה, הנחל הזה. שקט, בוטח, אך אין לטעות בו, רק אני יודעת את
מערבולותיו, קשובה לסערותיו הפנימיות. מסערותי יצרתיו,
מערבולותיו מערבולותי. לעיתים נראה לי שבדמי הוא שוצף, שדמי
שוצף בו. ויש להם שיחה משלהם: זוכר שסיפרתי לך על אגדת ילדים?
כן כן, האגדה ההיא על אחות ואח שכושף והפך לעופר איילים. זוכר
שסיפרתי לך כמה אני מזדהה עם כמיהתו ליער בשמעו את חצוצרת
הציידים? עוד מעט מזעיר וכבר לא מטאפורה... מערבולות הנחל שלי
קוראות ישירות אל דמי שהולך ובוער, ואני מתענגת על רגעים
אחרונים אלה: העינוי בהם מתוק, הרי עוד רגע קט ירווה הנחל את
הצימאון וישקיט את הבערה, בידי הדבר... עוד רגע אחד... נעים
לעבוד על הסבלנות כשהשליטה בידיך, הסבל הוא סוג של הנאה כשבידך
היכולת להפסיק אותו כרצונך... אתה שוב צוחק? לא לכך התכוונת
כשאמרת שאני צריכה לעבוד על סבלנותי? על כל-כך הרבה אני צריכה
לעבוד, השלמות ממני והלאה...
ואני פושטת את בגדי, באה עירומה אל הנחל שלי, טובלת כף רגל
בצלילותו, מתכופפת אליו כחיה ולוגמת אותו לתוכי... הופכת הבטחה
של חלום לברית דם אמיתית. בדמי הוא ישצוף עד עולם גם אם לא
אראהו יותר, גם אם זכרו רק בלבי ישמר. גם אם ישכח את הבטחתו
לי, תמיד תישאר ברית הדם...
שני צעדים והנה, ספק קפיצה ספק צלילה לתוכו, הישר למרכזו,
למקום בו הוא נוהם, למקום ממנו אין יודעים אם יוצאים ולאיזו
גדה...
עכשיו הוא עוטף אותי הנחל שלי, אני מתכסה בו, והוא בי, הוא
נוגע ואני בו, עד שכבר איננו טורחים להבין היכן נגמר האחד
ומתחיל רעהו.
והוא מחלחל אל נקבותי, ממלא את פי ואינני יודעת אם הרטיבות
בעיני היא ממנו, או רק בגללו. ואני רווה סוף סוף, כמעט יבשתי,
אינך חושב שזה מזל גדול? הזמן הסיטואציה והפוזיציה, הכל כל כך
מדויק...
והוא לוטף אותי ואני אותו, ואני אומרת לו: התגעגעתי אליך נחל
שלי, הכמיהה קשתה כל כך, הזיכרון העמום שלך הכאיב יותר מכל
צימאון, הידעת?
והוא, מעסה אותי: ששש... עכשיו לנוח, ילדה, עכשיו לנוח...
ואני מתערסלת בו, מתעלסת בו, ואט אט חודרת אותי שלווה. כן,
בעצם מה? עכשיו לנוח... הצימאון שכח, הלהט צונן, וההתערסלות
מנמנמת, סוף סוף... עכשיו, לנוח.
גם אתה נאנח? חלום יפה? זה מוזר, גם אני נאנחתי כשקמתי, שוב
המציאות... הגעגוע תפס אותי בגרוני. בעיקר התמונה הזו: על גדת
הנחל שני עופרי איילים מחככים את צווארם זה אל זה. רק הצוואר,
והעיניים עצומות והנחיריים רוטטות... מי יגיד לי עכשיו שחיה
אין בה כמיהה? שהרי, כל אחד מאתנו יש לו את חצוצרת הציידים
הקוראת לו. ולי, לי יש את הנחל שלי. נחל החלומות.