כשהיטלר השתלט על גרמניה והפך למנהיגה,
לאיש לא היה אכפת,
איש לא שם לב,
איש לא ציפה למה שעמד לקרות.
אך הם הקשיבו וזכרו.

כשהעבירו את היהודים למחנות העבודה
הם נשארו לבד,
אחרים קיבלו אותם לתוכם
וצפו בחייהם הדחוקים,
צפו בהם הולכים ומצטמקים
אוחזים רק בקושי בשברי חלומות מנופצים.
הם הקשיבו לבכי התינוקות,
לקיטורי הילדים,
לאנחות הייאוש של האמהות,
לתפילות הגברים,
הקשיבו וזכרו.

כשסולקו היהודים למחנות ההשמדה,
הם צפו בהם גוועים ברעב,
מתמוטטים מעבודה קשה מדי.
מובלים בטורים למשכנו של מלאך המוות,
נחנקים בתאי הגזים,
מתפוררים לאפר במשרפות,
הם הרגישו בודדים,
והיו עצובים ומיואשים כמעט כמותם.
הם צפו בעשן העולה מהארובות,
הם הקשיבו לאנקות הכאב וצעקות המוות,
הקשיבו וזכרו.

הם ראו את כל זה,
עמדו לפני זה בחוסר אונים,
בלי יכולת לעזור,
בלי יכולת לגאול.
הם באמת רצו,
כל-כך רצו,
אבל קירות
לא יכולים לזוז.