"זה לא עניין של מזל רע מה שקורה לך", אמרה לי חברתי היקרה
והטובה משכבר הימים, חן, כשישבנו לנו באחד מהפאבים השכונתיים
בעירנו ראשון לציון.  
"זה הבחירות שאת בוחרת מביאים אותך להיכן שאת, אל תאשימי את
המזל", המשיכה והטיפה.
"את לא חושבת שזה המזל הנאכס שמביא אותי לעשות את אותן
בחירות?" חייכתי בהנאה - ספק מרמור ולגמתי מהבירה שאחרי חצי
כוס לא הצלחתי להחזיק אותה יציב (את בעיית ההשתכרות המהירה שלי
אני אעביר לסיפור אחר).
"את סתם מתחכמת ומנסה למצוא לך סיבות! יאללה בובה צאי מהבסאה",
אמרה בקול תרועה.  
אחח... איך אני שונאת שהיא קוראת לי בובה, ובאותה שניה אני
חשבתי שלה יש מזל גדול שבידי לא היה איזה חפץ חד.
"לא רוצה לצאת מהבאסה! טוב לי ככה עם הבירה, עם הדיכאון והמרה
השחורה. יותר חומר לשירים שלי", שקעתי בכיסא והתחלתי לתצפת על
הגברים שנכנסו ויצאו מהפאב.
"נמאס לי שכל דבר שאני רוצה ועובדת בשבילו, לא הולך לי. די!
שפעם אחת, פעם אחת! ילך לי משהו בקלות..." הוצאתי בפתאומיות את
כל מה שהיה כבר הרבה זמן, עמוק עמוק בבטן.
"את יודעת", אמרה חן בשלווה, "שבחיים האמיתיים זה לא הולך ככה.
את חייבת להוציא את המיטב ממה שיש לך ולא להיות מתוסכלת ממה
שאין".
"פששש... אחותי, שיחקת אותה עם הפסיכולוגית המדופלמת ואת בכלל
הולכת להיות פיזיוטרפיסטית. את לא מרגישה שאת מפספסת את ייעודך
האמיתי?" התחלתי לצחקק, דבר המראה כי המשקה מתחיל להשפיע ואני
הולכת לעשות שטויות.
"טוב אני רואה שאי אפשר לדבר איתך היום, כל דבר את פוסלת",
התעצבנה חן והזמינה עוד וודקה תפוזים.
לפתע הגיח גברון משום מקום. "ערב טוב בנות", אמר בצורה
שרמנטית. אך לפני שהוא הספיק להוציא עוד משפט שכנראה היה אמור
להמם אותנו ולגרום לנו ליפול בקסמיו, קטעתי את העניין.
"המנוי אינו זמין כעת ולא יהיה זמין לאורך כל הלילה, אז במטוטא
ממך קיש קיש", גיחכתי.
הגברון כנראה נעלב והלך... הצחקוק עלה שוב.
"את רואה שאני צודקת. את פוסלת כל דבר. הוא דווקא היה חמוד",
אמרה חן.
"לא בא לי. גברים מסוגו עושים לי פריחה מסתורית", השבתי לה.
"זה לא שבא לך, את פשוט לא יודעת מה את רוצה", הטיחה בי חן את
המציאות הקרה.
"טוב, אני לא יודעת מה אני רוצה. את צודקת", אמרתי.  
"וזה לא מסתיים כאן", המשיכה חן. "את לא יודעת מה את רוצה גם
בעוד כמה דברים ולכן את כל-כך מתוסכלת". ובעוד מילותייה המשיכו
לרחף באוויר החנוק מסיגריות קמה חן מהכיסא ואמרה שהיא הולכת
לשירותים.
לצערי הציניות שלי לא תעזור הפעם. חן צודקת. אני לא יודעת מה
אני רוצה. אני יכולה לרשום את זה עשרות אלפי פעמים במחברת וזה
לא יכנס לי לראש. אני לא יודעת מה אני רוצה!
המשכתי להסתכל  על האנשים בפאב ושאלתי את עצמי אם הם יודעים מה
הם רוצים והאם כולם דפוקים כמוני.
"כנראה שרק את דפוקה אבל רוב הסיכויים שאף אחד לא יודע מה הוא
רוצה", אמר אותו גברון  שפסלתי בצורה די מגעילה מקודם.
"סליחה?" נבהלתי. אני לא זוכרת שאמרתי את ההרהורים שלי בקול
רם. שתויה שתויה אבל עדיין בשליטה.
"ממה את מבוהלת כל-כך...?" שאל הגברון בתמימות.
"איך בדיוק עלית על זה שאני דפוקה?" שאלתי.
"אהה זה קל. מאיך שהתנהגת אלי ממקודם", גיחך לו הגברון.
"אני בטוחה שהתנהגותי חסרת הגבולות השפיעה עליך עמוקות, אבל לא
לזה התכוונתי. אתה יכול להסביר לי איך בדיוק  שמעת את מה
שחשבתי לעצמי?" התעצבנתי.
"כנראה שלי יש את אותם לבטים כמו שלך יש ובגלל זה הצלחתי לשמוע
את מה שאת חושבת", ענה בפשטות.
אוקיי, זה היה נשמע לי מצוץ מהאצבע, אבל לא היה לי למשהו אחר
להאמין אז השלמתי עם  התיאוריה הדמיונית שלו.
"וזה לא תיאוריה דמיונית..." לחש לאוזני.  
"טוב עכשיו אתה כבר מפחיד אותי. אתה יכול ללכת מפה בבקשה, יש
לי כמה הרהורים שאני ממש רוצה לשמור לעצמי, כמו תוכניות רצח
אשר מבוססות עליך."
"זה לא יעזור לך. אני עדיין אשמע", כמה שהוא היה מבסוט...
"אז מה אתה רוצה ממני?!" צעקתי בחוסר אונים.
העניין הוא שאת הצעקה שלי לאנשים בפאב, לא הייתה בעיה לשמוע
והם הסתכלו עליי באמפתיות מרגשת.  
"אז את דפוקה", צעק לי מישהו מאחד השולחנות שהיו לידי.
"ואת גם לא יודעת מה את רוצה מעצמך", צעקה לי מישהי עם קול של
ציפור בר מהקצה השני של הפאב.
"אבל אנחנו אוהבים אותך ותמשיכי לחפש את מה שאת באמת אוהבת
ורוצה לעשות", צעקו כל יושבי הפאב במקהלה והתחילו לשיר LET IT
BE ולהחזיק ידים.
כוס הבירה נשמטה מידי והסתכלתי בתדהמה על הסיטואציה הבלתי
צפויה הזו שהתרחשה מול עיני, שנפשית לא הצלחתי לעכל.
איפה חן, לעזאזל איתה. הלכה לשירותים ונתקעה שם. ואני נתקעתי
עם חבורת אנשים זרים אשר בצורה מסתורית מסוגלים לשמוע את
מחשבותיי הפנימיות ומתייחסים אלי כמו לאחת שנמצאת בקבוצת גמילה
אשר זקוקה לתמיכה שלהם.
ובעוד שירת שרל'ה שרון המשיכה, הגברון המשיך להסתכל עלי, שותה
את הבירה שלו ומחייך.
"מה אתה מחייך כל הזמן? מרוצה אה... לראות אותי מתחרפנת ככה."
התרעמתי.
"את רק צריכה להבין שכולם עוברים את מה שאת עוברת עכשיו. בסופו
של דבר יהיה טוב גם אם באמצע יהיה רע. וגם את הרע צריך לקחת
בפרופורציות." ענה.
"אתה יודע שלדבר זה מאוד קל. בלתת אימרות שכאלו גם אני ממש
טובה אבל בלבצע אותם אני די מתקשה..."
"אני סומך עליך", אמר בקול אבהי, "שעם הזמן תגיעי לעמק השווה
ותזכרי... שהמנוי אצלך זמין כל הזמן את רק חוסמת אותו". חייך,
טפח בכתפי והלך.
עמק השווה? מאיפה קבינמאט הוא הוציא את הקיטש המזוויע הזה? כמה
שהוא צדק ככה הייתי אנטי...
"את לא תאמיני מה קרה לי בשירותים", צצה משום מקום, חברתי
היקרה חן, שכנראה חוותה הצפה מטורפת שמימי הטיטאניק לא זכור
אירוע שכזה.
"איזו הצפה מטורפת הייתה עכשיו בשירותים. והכי גרוע שנתקעתי עם
איזה שתי בנות היסטריות שלא הפסיקו לצרוח. ואיי איזה כאב ראש,
בואי נזוז הביתה", ובעודה מושכת אותי מהכיסא וממשיכה לספר לי
על ההצפה הקטלנית שעברה שאני משום מה הצלחתי לנחש בצורה
מדהימה, הגעתי להחלטה שמהיום אני לא שותה יותר כי כנראה הלתת
בבירה הוא נטע זר לגופי.
למחרת, בדרכי לעבודה, הסתכלתי על האנשים שחלפו לידי ולמען האמת
חלקם הגדול נראו לי כמעט כמוני. קצת מבולבלים, קצת מפוחדים,
קצת לא יודעים מה קורה איתם. כנראה מה שעובר אצלי עכשיו זה דבר
טבעי אבל אני מקווה שזה ייגמר בקרוב כי זה מתחיל להתיש אותי.
את הדפוקה השארתי לעצמי... לפחות שמשהו אצלי יישאר מיוחד...