נכנסתי לחדר גדול וחשוך. חדר מאורך בעל חלונות ענקיים המכוסים
בווילונות, לשמירת מידה טובה של אפלוליות ומסתוריות. כנראה שזה
מה שעוזר לאנשים לשפוך את ליבם בפניה.
היא אמרה לי לשבת, התיישבתי.
וכן, זה בהחלט כמו בסרטים; מין ספה-מיטה מעור, בצבע שחור. לא
היה לי נעים לשבת, אולי בגדיי לא מספיק יקרים. ילכלכו אותה
באמצעות מחירם. היא ישבה מולי עם מבט מורכן, עט יקר בפה ושיער
אסוף. העבירה עליי מבט בוחן, כמו של מנהלת בית ספר חמורת סבר.
חיכיתי שהיא תפצח בשיחה, תציג את עצמה או שלפחות תשאל שאלה.
שתשבור את השקט המעיק הזה.
היא שאלה לשמי, עניתי. יעל. ובת כמה אני. 16. למה אני פה. איזו
ישירות. הרגשתי פרץ של ביטחון עצמי; למה את פה? שאלתי. היא
נתקעה. עצרה. חשבה.
כדי לעזור לך.
מעניין. חיכיתי שהיא תעזור לי, אבל שוב השקט המעיק הזה. את
נראית עייפה, אמרתי. היא נראתה כמתחבטת בשאלה האם לענות לי או
לו, או שבכלל האם לשאול אותי אותו דבר בעצמה.
באמת הייתי עייפה.
היא החליטה לענות. וענתה, וענתה.
וענתה.
מי ידע שלאדם שלובש חליפה מהודרת, עם עט יקר בפה, קוקו מסודר
ובעל משרד ענק עם חלונות עצומים יש בעיות?
מה נותר לי לעשות? הקשבתי, והקשבתי, והקשבתי.
תמיד הייתי טובה בזה.
והקשבתי.
זה התחיל בבעיות בעבודה, ובבית, עם הבעל והילד שעתיד להיוולד,
אפילו על ההורים היא הרחיבה.
ישבתי והנהנתי. הרגשתי צורך לשלב את רגליי ולהחזיק את פני במין
מבט תוהה.
הקשבתי.
לפתע, זימזם שעון קטן על השולחן.

"אויש, נגמר לנו הזמן. תוכלי לשלם לי בפגישה הבאה".
אמרתי, והלכתי.