'את רואה שם? רחוק רחוק בשמיים? את רואה כמה רחוק זה? ככה אני
באמת אוהב אותך!' ככה היית אומר לי, שהיינו שוכבים שרועים על
הדשא, מסתכלים בשמיים. אני זוכרת את הנשיקות העדינות שלו,
קטנות קטנות, בקושי מרגישים אותן, מרפרפות מעל הפנים, אל
הצוואר. הוא לא הבין שהנשיקות שלו נגעו בי בפנים, צרבו אותי כל
פעם שנישק אותי. ואולי סוף סוף הוא יבין כמה הוא טעה איתי,
שמספיקה דקה אחת בשביל לאבד אותי לתמיד. ובעצם שאני חושבת על
זה, הוא לא איבד אותי, אני עדיין חושבת עליו כל יום. האהבה
הראשונה שלי, האהבה המתוקה שלי, האהבה שלנו יחד. עברו כבר כמעט
5 שנים, אז היינו בני 16, היום כבר בני 21 כמעט. אני אהבתי
אותו כ"כ, וכ"כ השתנתי, אבל לא הייתי מסוגלת לספר לו, לא
יכולתי. לא ראיתי אותו כבר 5 שנים, אמרו שהוא נסע לארה"ב ללמוד
שם, רחוק ממני. אני הפגע הרע, והוא אפילו לא יודע, הוא לא יודע
שממנו שמרתי לי מזכרת.
'את רואה שם? רחוק רחוק בשמיים? את רואה כמה רחוק זה? ככה אני
באמת אוהב אותך אימא!'