מעבר לפינה צץ לו פתאום אלינסקי. עץ האזדרכת והדקלים בגינת בית
הספר הטילו על פניו צללית מוזרה. הוא ניגש אליי באיטיות
והתיישב כאילו בפיו בשורה חשובה. כל אותה העת שישב איתי שם תחת
עצי האזדרכת והדקלים בגינה לא יכולתי להפסיק להסתכל בעיניו
הירוקות הנוטות אחת הנה ואחת הנה. זה היה אחד מן הרגעים
הקסומים שאיש אינו יכול אלא לעצור מהליכתו כשעובר על פני רגע
כזה כדי להגיד משהו. פתאום שמעתי מאזור השטח המקורה, מעברה
השני של הגינה קול: "גל! מהההההה המצב?" זה היה קרלון חבר שלי
לשעבר. הוא היה בעל בלורית צבעונית, גבוה קומה ובעל אף מעט
ארוך. נאנחתי אנחה קצרה המבטאת רק את אכזבתי מכך שקרלון תמיד
חייב לצוץ ברגעים הכי לא מתאימים.
לאחר זמן מה קרלון עזב עקב כך ששמע את צלצולו המרוחק של בית
ספר חד"ש ברמת גן המתריע על כך שאסי, חברו הטוב ביותר של
קרלון, סיים את יום הלימודים.
נשארנו שוב שנינו, רק אני ואלינסקי, לבד. חשתי שוב את התחושה
שמשהו שונה ומיוחד עולה בי, הרגשה חדשה שאני לא מכירה. רצון
מוסתר שלא נתתי לו לעולם לעלות בי לפני כן.
לאחר חשיבה רבה ולאחר שהבטתי עוד ועוד בעיניו הנוטות של רון
אלינסקי החלטתי לעשות את אשר אני תכננתי זמן רב. ידעתי שאם אני
לא אעשה זאת עכשיו ההפסקה תסתיים וחוץ מזה, התאורה שסיפקה השמש
החמה הייתה מתאימה וכמו כן גם ההצללה תחת עצי האזדרכת והדקלים.
לכן החלטתי ללכת על זה ופתאום שמעתי את עצמי אומרת את מה שאף
פעם לא האמנתי שיהיה לי את האומץ לומר לו:

"רון יש לך סיגריה?"