"הלו? אימא, מה קורה? משחררים את אבא?"
"לא ממי, לא בזמן הקרוב, הוא צריך להתאושש".
"טוב, אז תעדכני אותי. ביי..."
"ביי, אל תדאגי".
אני חושבת שאני אסע להיות עם אבא שלי, שעבר אירוע לב, וכעת הוא
בטיפול נמרץ. זה בא בהפתעה אני ממש לא יכולה להישאר כאן, אני
חייבת לעשות משהו!
אני אשתגע מרוב דאגה אם אשאר כאן. אבל אני לא יודעת עם מי
להשאיר את הילה. הייתי משאירה אותה עם חמותי, שהרי היא סבתא
אוהבת, אבל היא עלולה להשתלט לי על הבית ועל הילה כשאני אעדר,
אך אין לי ברירה.
הנחתי את השפופרת והרמתי מבט מודאג לבעלי.
הוא חיבק אותי, חיבוק של עידוד ולקח אותי לחדר של הילה.
הסתכלנו עליה ישנה, סמוקת לחיים, כל כך שלווה, מחייכת לפעמים,
בת שנתיים ועדיין פיצית.
"בוא נאכל משהו, תכין לי משהו טעים".
הוא הכין לי את הפנקייק המעולה שלו, שם לי הרבה סירופ ואפילו
האכיל אותי.
"רק שלא תהיי עצובה, יפה שלי".
אין ספק, יקיר יודע איך להרגיע אותי.
לאחר ארוחת הערב התקלחתי ונכנסתי למיטה. הייתי כל כך עייפה
נפשית מכל המתח והדאגה.
יקיר נכנס למיטה וחיבק אותי חזק. "אני רוצה לנסוע למושב להיות
עם אימא. אני מקווה שתבין."
"בטח שאני מבין. את יכולה לנסוע בראש שקט, אני אגיד לאימא שלי
שתבוא להיות עם הילה."
"אז זהו, אני לא רוצה להישמע רעה, אבל אני לא סובלת את המחשבה
שהיא תהיה כאן ותטפל לי בילדה. אתה יודע מה אני מרגישה
כלפיה."
"אין כל כך הרבה ברירות, ערגה."
הסתובבתי לצד השני. איך שהגברים לא מבינים דברים, חשבתי לעצמי,
אבל יקיר צודק, אין לי מישהו אחר שיטפל בהילה באהבה כמו סבתה.
נשמתי עמוק ונרדמתי.
בבוקר יקיר הפתיע אותי-טיפל בהילה ואפילו הכין לי ארוחת בוקר.
"יקיר, אתה מאחר לעבודה!"
"זה בסדר, בואי שבי, תאכלי ארוחת בוקר טובה ותתכונני לנסיעה,
אימא תגיע בקרוב.
"יקיר שם לב להבעת הפנים שלי ואמר "אל תדאגי, אני לא אתן לה
להשתלט עלינו או על הבית שלנו".
אימא לא הייתה בבית. הנחתי את המזוודה שלי בחדרי הישן, ומיהרתי
לבית החולים. אימי, כמובן, הייתה ליד מיטתו של אבא וחייכה
כשראתה אותי. התחבקנו חזק חזק ופחדתי שאני אפרוץ בבכי. אימא כל
כך גיבורה וכל כך מנסה לחזק אותי, אך אני יודעת שלבה נשבר
מבפנים. ארבעים שנות נישואים טובות, זוג אוהב עד היום, כמה קשה
לה.
הסתכלתי על אבא שהיה מוקף מכונות החייאה ומלא צינורות... זה
אבא שלי, קשה לראות אותו במצב הזה, חסר אונים ובקושי נושם.
אימי הסתכלה עלי בדאגה והבינה את מחשבותיי.
"שלום מתוקה שלי."
"היי אימא, הייתי בבית ושמתי את המזוודה שלי בחדר. אימא, מה עם
אבא? מה הרופאים אומרים?" שאלתי, לא בטוחה שאני רוצה לשמוע את
התשובה.
"הם עושים כמיטב יכולתם, וכל מה שנשאר זה להתפלל."
"אימא, לכי הביתה לנוח ואני אשאר עם אבא ותחזרי אחר כך, אם
יהיה שינוי כלשהו אני אצלצל אליך".
אימא ביקשה לסרב, אבל הבינה שעדיף שתלך לנוח. היא נשקה לאבא
במצח, נשקה גם לי והלכה.
ישבתי ליד אבא והחזקתי את ידו, בתקווה שזה ייתן לו כוח.
אבא, קראתי לו בתוך ליבי, למה אתה עקשן? אל תעשה לנו את זה,
תילחם אבא, תילחם בשביל אימא, בשבילי ובשביל הילה - תילחם! אני
גם רוצה שגם הילה שלנו תזכה ללמוד ממך הכול: בעסקים, באהבה,
בלימודים, בצבא ועם החברים, ובעצם הכול.
הבטתי מבעד לזגוגית החלון, לא ראיתי כלום. סופת הגשמים שבחוץ
והדמעות שנקוו בזוויות עיני השקד שלי טשטשו את הכול. אימא חזרה
בערב, אבל לא היה כל שינוי במצבו. דיברנו עם הרופא הבכיר ושוב
נאמר לנו שהם עושים את כל מה שניתן. כל יום אני מדברת עם יקיר
ועם הילה, וכשאני שומעת אותם, אני מקבלת כוח להמשיך. כל כך
התגעגעתי אליהם ולחיים היפים שלנו. אני כל כך שונאת להיות בבית
החולים המדכא הזה!
לאחר שבועיים של ייאוש מהול בתקווה, בלילה, כאשר אימא ואני
נמנמנו על הכסא, הלב של אבא הפסיק לפעום וכל המאמצים של
הרופאים להחיותו לא הועילו. נכנסתי להלם, צרחתי ובכיתי כמו
ילדה קטנה, ואימא חיבקה אותי חזק ולטפה אותי, כשהדמעות זולגות
מעיניה.
ביום השני לשבעה, ניגש אלי גבר. לחצנו ידיים. "אני מצטער", אמר
כמעט בלחישה, הבטתי אליו ופרצתי בבכי. "את יודעת שאני שונא
לראות אותך בוכה, את מה זה מתכערת". אבל לא יכולתי להפסיק "מה
אתה עושה פה?", סיננתי תוך כדי דמעות אחרונות שניגרו על לחיי.
"את מתכוונת, מה אתה עושה פה עכשיו. אני לא מבין למה אף אחד לא
אמר לי קודם שהוא במצב כזה."
"אני לא יודעת, אבל ממש לא חשבתי על זה."
"אני מבין. מה איתך איך את מסתדרת?"
"אני לא. גל, אני חייבת לחזור הביתה לטפל בילדה, בעלי איתה
לבד, אבל מצד שני אני לא רוצה להשאיר את אימא לבד."
"בעל? ילדה? יפה מאוד ערגה. למרות שעכשיו שום דבר לא נראה יפה.
אל תיקחי אותם בתור מובן מאליו בחיים." והוא פשוט הסתובב
והלך.
אני חושבת להישאר עם אימא עוד כמה ימים, בקשתי ממנה לבוא אלינו
לכמה ימים והיא סירבה. בהתחלה חשבתי שזה מתוך עקשנות, בסוף
הבנתי שהבקשה הזו אינטרסנטית, כי לי זה יותר נוח. להיות קרובה
ליקיר ולהילה, אבל היא לא תוכל להתאבל בשקט, וגם אני לא רוצה
שהיא תישאר לבד.
וזה גם זמן לעצמי לחשוב קצת, ובאמת כשאני חושבת אני נזכרת בכל
מיני דברים.
את גל הכרתי כשהייתי בכיתה י"א, בערך בת שבע עשרה הייתי והוא
שיכבה מעליי. היינו בקשר שנה. מאוד רציתי אותו, מאוד, הוא היה
מאלה ש"הולך" להם, גם אני הייתי בבית ספר "נסיכה" בעצמי. אבל
אין כמו גל, איך שהוא היה מדבר, ורוכב על האופנוע, ואחר כך
המכונית, הבגדים שהוא נהג ללבוש, ותוכניותיו לשרת בסיירת
"ההיא".
אחרי שסיים י"ב, התנתק הקשר, ואחרי שיום אחד הוא ביקר בבית
ספר, הוא הראה סימני עניין וחידשנו אותו. אני כמובן עדיין
רציתי אותו, את, "הבלתי מושג". אחרי חודשיים של קשר, לבסוף
הנשיקה המיוחלת הגיעה, והיינו חברים במשך שלוש שנים, ובמשך
שלוש השנים האלה, גל ואבא נקשרו מאוד. אבא לימד את גל הכול:
בעסקים, באהבה, בלימודים, בצבא ועם החברים, ובעצם כל מה שהוא
יודע. תכננו לנסוע לחו"ל ביחד, אבל צץ משהו וגל ביטל. החלטנו
להיפרד סופית, בגלל שרציתי בכל מקרה לנסוע לארה"ב לשנתיים-
ללמוד.
וזהו, בגיל עשרים ואחת, עליתי על מטוס, וכשחזרתי לאחר שנתיים,
הכרתי את יקיר. אחרי שנתיים התחתנו, ואחרי עוד שנתיים-הילה
נולדה.
עברו שמונה שנים מאז. גל הגיח במחשבותיי לעיתים רחוקות, בתור
זיכרון נעים. שכחתי ממנו. עד היום בכל מקרה.
החלטתי לעשות היום משהו שונה מלשבת בבית הענק הזה ולחשוב כל
היום. החלטתי לבקר את חברתי הטובה, חברת ילדות. למרות שעזבתי
את המושב, אנחנו עדיין בקשר מצוין.
הרי אין כמו ערב "ריכולים" על כוס קפה, כדי להפיג את השעמום.
התרווחתי בכורסת העור השחורה.
"אלה, תכיני לי קפה, אחד סוכר, הרבה חלב.". איך שנכנסים לבית
שלה, אופף אותך גל של ניחוח קטורת מתוקה. גם אבא שלי אהב כזו
קטורת. כמה שזה תורם לאווירה. שקט מוחלט, חוץ מדיסק טבע כזה,
משהו אינדיאני עם קולות של מים וציוץ ציפורים. גם אני קניתי לה
פעם דיסק כזה. בית לא מואר במיוחד, חוץ מכמה נרות דולקים, ומלא
כבויים. הצבעים השולטים מרגיעים אבל דומיננטיים בו זמנית- הרבה
צהוב, אדום, ירוק וכחול, הרבה פסלים. כמה אני אוהבת את שמורת
הטבע הקטנה שלה, כמה שאני מקנאה בה לפעמים, בחופש שלה, בלי
דאגות, גרה לבד, יכולה להביא הביתה את מי שהיא רוצה...
"מה אני נראית לך? בעלך? קומי תכיני לעצמך, ותכיני גם לי בדרך
ותביאי עוגיות."
"אלה את אישה רעה."
"מה שלומך ערגה?" אמר קול גברי, לא מזוהה מעברו השני של הקו.
"בסדר, מי זה?"
"את לא מזהה?"
"ממש לא."
"דיברתי איתך קצת לפני כמה ימים, אבל עזבי, אל תזכרי בזה.
גל."
"מה שלומך?"
"אני בסדר אבל את החשובה. מה איתך? איך עובר לך?"
"עובר, הרבה יותר טוב מפעם שעברה כשראית אותי."
"נו ברור. אבל גם ילדה גדולה שלי יודעת להתגבר על הכול!"
גיחכתי לעצמי, "אני לא רוצה להישמע לוחץ בזמן לא טוב, אבל בא
לך להיפגש מתישהו? כל עוד את כאן במושב."
"לא יודעת, אני מתלבטת."
"למה?"
"זה די ברור, אני די נשואה."
"אז מה?! כוס קפה ועוגה טובה, זה יעזור לך. תחשבי, אני ואת
לבד, מעלים זיכרונות, יושבים באיזה בית קפה נחמד. כמו פעם, מה
את אומרת? יש לי סיכוי?"
"אני..." לא יודעת מה להגיד.
"רוצה, היום בשמונה, ב"קפה נעורים"."
הוא השלים לי את המשפט איך שהתחשק לו וניתק. מה עכשיו?
"אלה, יש לך מושג מי זה היה?"
"לא, אבל את חייבת לספר מי מעיז להתקשר לסלולארי של החברה היפה
והנשואה שלי ולגרום לה לרעוד."
"זה גל."
"תורג'מן? החתיך? נו תגידי!"
"כן אלה, החתיך שלי."
"אז זהו שלא, לא שלך מזמן, הרי הייתי בקשר לפני חצי שנה עם חבר
שלו. את לא רוצה לדעת לכמה הוא שייך."
"טוב בסדר, בצחוק, אני גם די תפוסה בעצמי."
"והוא פשוט לא תפוס, וכנראה שגם לעולם הוא לא יהיה. ובקיצור,
מה איתו?"
"קבעתי איתו. יותר נכון הוא קבע איתי. ואת יודעת איפה? ב"קפה
נעורים"". כאילו שאני צריכה עכשיו את כל הנוסטלגיה הזאת!
החלטתי שלא להתהדר יותר מידי, לא שהיה לי הרבה עם מה: בגדי
יומיום, אין איפור וגם לא חשק להתהדר, להיות עצמי, כמו שגל
זוכר אותי מיוחדת כשאני פשוטה, ואחרי הכול זה רק כוס קפה
וחבילה של זיכרונות, וכל הדרך אני שואלת את עצמי אם כדאי להעיר
את הזיכרונות האלה, אם אני רוצה בכלל לעשות את זה.
גל כבר חיכה בפנים, בוחן אותי כבר מרחוק, כמו תמיד. מקום קטן
ונידח, אבל אפוף חמימות, ורוגע, יפה ומעורר השראה. בית קפה של
מושב.
"שלום יפה."
"שלום, מה קורה? חיכית הרבה?"
"בשבילך אני מוכן לחכות תמיד... שבי, מה בא לך להזמין?"
בסוף הזמנו גלידה, כזו עם סלט פירות ואכלנו ביחד, כמו זוג
שהתחיל לצאת אתמול.
התחלנו לדבר והזיכרונות קישטו בצורה מדהימה את בית הקפה. כאילו
שאנחנו יושבים כאן לבד, גל, אני והזיכרונות.
"אתה זוכר שהכנתי לך ולאבא קפה, והתווכחתם על פוליטיקה והייתם
כל כך שקועים שעד ששמתם לב שאני שם, הקפה התקרר, ועמדתי עם
המגש, והתחלתם לצעוק עליי, וכולנו רבנו, ואז בטעות גם שפכתי
עלייך את הקפה..."
"מזל שהוא היה קר, אה?"
"תאר לעצמך..."
"וכל פעם איכשהו הייתם מגיעים לפוליטיקה, תמיד חשבתי, לא נמאס
להם?"
"נו נהנית לקרצף את השטיח?"
"אל תשאל!" אמרתי בציניות, ושנינו פרצנו בצחוק, עד שלאט הוא
גווע, ופתאום היה שקט כזה, כמו השקט שלפני הסערה, משהו מביך.
"ערגה, הכול בסדר?"
"אה, כן, כן בטח." שקעתי לרגע בעולם משלי.
"את רוצה שאני אקח אותך הביתה?"
"לא, אני עם האוטו של אימא, זה בסדר."
"לא, אליי הביתה." הוא אמר בהחלטיות, ואז חשבתי לרגע.
"לא, מה פתאום, זה לא מתאים."
"טוב, אני לא אלחץ עלייך עכשיו." הוא ויתר, מה שלא אופייני
לגל.
"לא, לא, אני זזה, מספיק." הוא הזמין חשבון וליווה אותי לכיוון
האוטו.
"את בטוחה?" הוא שאל בהרמת גבה.
"כן. נו, נסכם?" כמו שגל אוהב לעשות, לסכם יפה את הפגישות.
"לא, עזבי, אנחנו עוד נדבר, אין טעם לסכם."
"אם אתה אומר..."
"אני יודע. רק בפעם הבאה, ניפגש אצלי."
"גל אני..."
"עזבי, אל תיכנסי לזה בכלל, נדבר מתוקה." הוא קטע אותי, הדביק
לי נשיקה על הלחי וסגר לי את דלת האוטו.
בוקר. בוקר של מושב. רק עכשיו אני שמה לב שכל כך חסרים לי
הבקרים השקטים עם ציוץ הציפורים, הרוגע והשלווה. אני כל כך
מתגעגעת ליקיר ולהילה, אני חייבת חיבוק... טוב, טלפון יכול
למלא מקום של חיוך כרגע.
"יקיר?"
"ערגה?"
"כן, מה שלומכם? איך הילה? אתם מתגעגעים אליי?" הפצצתי בשאלות
רטוריות, שאני זקוקה לשמוע תשובות עליהן.
"מצוין, ואנחנו מזה מתגעגעים, אין לך מושג כמה. אבל אל תדאגי,
הכול בסדר. רוצה לדבר עם הילה?" עוד שאלה רטורית.
"קטנה שלי!"
כשהיא שמעה את הקול שלי, היא מלמלה כמה צלילים מתוקים, המובנים
רק לה.
כמה ימים אחרי הרגשתי מן צורך מוזר לדבר עם גל. עם גל? מה
לעזאזל אני רוצה ממנו? מה? למה? לא יודעת, הלוואי ויכןלתי
לענות לעצמי על כל אלה.
וכן, התקשרתי אליו ושוב, אין לי מושג למה קבעתי איתו, ועוד
אצלו בבית.
"שלום לך..." הוא פתח את הדלת לבוש חולצה לבנה מכופתרת, המונחת
ברישול על גופו השרירי והשזוף, שתמיד היה תאווה לעיני השקד
שלי, למעשה גם אני שזופה כמעט כמוהו משהייה ארוכה של שנינו
בים. כל כך אהבנו פעם ללכת לים, הרגשנו שם מנותקים מהעולם, רק
אנחנו והמים.
"תיכנסי, תכירי את הבית הקטן שלי."
השתתקתי, בית לא שגרתי, סוחף, חשוך, אפל, מה שהעיק על אווירת
הקלילות שגל תמיד משרה.
"יש לך בית מהמם גל, פשוט יפה כאן, אבל למה בקומה שתיים
עשרה?"
"בשביל להיות מעל כולם."
התיישבתי על אחת הספות והתרווחתי לי, בזמן שגל הגיש כיבוד קל
ושאל אותי מה אני רוצה לשתות. תוך כדי שיחה פתח גל כמה מכפתורי
חולצתו "חם כאן, את לא חושבת? בואי נלך למרפסת." הוא קם,
כשחיוך איטי ומחוצף עולה על פניו היפות, לקח את ידי ובלי לשים
לב הרגשתי רוח קרירה של חורף מלטפת את צווארי. "חכי רגע",
ואחרי קצת יותר מרגע, פתאום אחזתי בכוס יין אדום הנושקת לכוסו
של בעל הבית, ושנינו לגמנו באיטיות, מתענגים על כל טיפה אדומה
חריפה המדגדגת את גרוננו. "לא חם לך?" הוא שאל באירוניה, ניגש
אליי, והוריד לי את העליונית האדומה, והניח אותה בעדינות על
אחד מכיסאות הנוח. "אני בטוח שעכשיו יותר נוח לך..." לא ידעתי
מה להגיד אבל ידעתי שאני רוצה ללכת הביתה ושלא נוח לי בכלל,
אבל ידיים שריריות פתאום התהדקו על צווארי הדק "אל תגידי כלום,
זה מצוין ככה..." וכתפיות הגופייה השחורה המתוחה על גופי הורדו
מכתפיי באיטיות. ופתאום ניצבתי מול פניו, כשעיניי עצומות ואני
חשה את שפתיו על לחיי, על צווארי, וידיו מתירות את שערי מאחיזת
הסיכה. פתחתי את עיני במהירות "אני צריכה ללכת גל."
"סגרי אותן מהר, נגיד שלא ראיתי אותך מציצה." והנה שפתיים,
שפתיים בשרניות, מונחות על שפתיי ומנשקות אותן בעדינות
מסקרנת. "אני הולכת עכשיו." לקחתי את חפצי ושעטתי לכיוון הדלת,
אבל אותן ידיים שריריות עוצרות בעדי, ואנחנו ניצבים באמצע
הסלון האפל מתנשקים באיטיות, אני טועמת שנית את טעם שפתיו
המוכר לי היטב והכול עולה מחדש, וידיו עוטפות אותי באחיזה חזקה
קמעה, "אל תזוזי! איך שכחתי מזה?!", וכעת גם נעימות עדינות
ליטפו את שנינו במעין מחול אהבה אסור שחוללנו. מה אני עושה? די
תפסיקי! אבל לא. עכשיו גם אני מנשקת את צווארו ובאצבעותיי
הארוכות מפרקת את תסרוקתו. עכשיו אני גם פורמת את כפתורי
חולצתו ומשילה אותה מעל כתפיו הרחבות, חושפת כתובת קעקע של
אריה- המזל שלו. ניגשת וניצבת מאחוריו מעסה את גבו באיטיות,
"לא ידעתי שיש לך קעקוע."
"מה את אומרת?"
"מתאים לך."
"הרבה אמרו לי, אל תפסיקי מתוקה, תיהני כל עוד את רוצה, כמה
התגעגעתי לזה, כמה רציתי להרגיש אותך עוד פעם אחת עושה את זה,
ממיסה אותי עם הידיים העדינות שלך, עם השפתיים האדומות,
החושניות שלך..." אבל זה הוא שהמיס אותי.
"בלי "אבל" עכשיו."
והנה ידיו מתכוונות אל מותני ומרימות את חולצתי בהחלטיות. "גל,
לא!" פלטתי כמו נערה מתבגרת. שוב, לקחתי את חפציי והלכתי
במהירות ולפני טריקת הדלת הספקתי לגנוב מבט לעברו, הוא עומד שם
בטוח בעצמו...
רע, רע, רע לי מאוד. מאוד. מה אני עושה אלוהים? איך? איך זה
קרה לי? לי? אני יושבת ככה כבר חצי לילה מייסרת את עצמי
במחשבות, נאבקת בפנים עם... לא יודעת אפילו עם מה. עם תחושה של
למה אני? אבל זה לא שקרה שם יותר מידי, או שכן...
"הלו אלה, מה שלומך?"
"בסדר, ערגה, איפה את?"
"אצל אימא, מה את עושה היום?"
"שום דבר מיוחד, אני קצת עובדת על כל מיני כדים ומפות שאני
מעצבת, רוצה לראות נרות חדשים שלי? אני צריכה שתעזרי לי
לתמחר."
"תגידי, נוכל להיפגש?"
"כן, מתי?"
"איך שאת מסיימת את העבודה, אבל לא בבית, בואי נלך ל"תשוקות"
לאכול איזו עוגה מלאת קצפת ושוקולד, מתאים לך?"
"וואו, קרה לך משהו."
אחר צהריים מאוחרים. קריר קצת אבל נעים. אני מחכה לה בקוצר
רוח, מרגישה צורך לחלוק את ארועי אמש.
"היי, מה המצב?"
"בסדר, שבי." אמרתי בהחלטיות והתכוננתי לסיפור.
"מה מזמינים?"
"תזמיני לך בינתיים לשתות, נאכל אחר כך."
"בסדר, תירגעי, מה קורה לך?"
"מה שקורה לי זה שאתמול עשיתי משהו שאני ממש לא יודעת מה
ההשלכות שלו לטווח ארוך, אבל לטווח הקצר, אלה, קשה לי עם
עצמי."
"מה עשית?" השאלה המתבקשת והמיוחלת, והסיפור שגוללתי בפניה
העלו הבעות לא צפויות ושקט מעורר דאגה.
"נו? תגיבי בבקשה." נימת תחנונים בקולי...
"מה את רוצה שאני אגיד לך?"
איך עצבנה אותי האדישות שלה!
"זה מה שיש לך להגיד לי?! מה את רוצה שאני אגיד לך?! את ממש לא
רואה שאולי אני נשואה עם ילדה וזה קצת, או קצת הרבה, מעיק
עליי? תעזרי לי, אלה, מה אני צריכה לעשות? לסיים את הכול עם גל
ולספר ליקיר, או לסיים הכול עם גל ולא לספר ליקיר כלום?"
"לא זה ולא זה." היא אמרה בהחלטיות משפט מפתיע ביותר, עליי
להודות, עכשיו אני מסוקרנת...
"אלה, למה את חותרת?"
אבל היא רק שתקה והסתכלה עליי במין מבט כזה... מה היא חושבת?
"את רוצה לדעת מה אני חושבת?"
"תפסיקי כבר!"
"שקט..."
"למה את כזו דרמטית?! תפסיקי עם השתיקות האלה!", שתיקות
מותחות, מורטות עצבים.
"אני חושבת שאת צריכה לה - "השתגעת?! בעצם אני השתגעתי, מה אני
בכלל מבקשת ממך עצות? מה אני רוצה להרוס את החיים שלי?!""כבר
מאוחר מידי ילדה." והיא קמה והלכה, פשוט ככה, השאירה כסף
והסתלקה לה.
כואב לי הראש, אשכב קצת לפני שאני מתפוצצת. איזה בן אדם נורא
אני. ועוד באתי כדי להיות עם אימא, לעזור לה, אבל מה שהספקתי
לעשות זה להרוס לעצמי את החיים.
"ערגה?", אימא פתחה בעדינות את דלת חדרי.
"צאי מכאן!" טרקתי עליה את הדלת בצרחה.
"מה קרה לך? את רוצה לדבר?" היא שאלה מעברה השני של הדלת.
"את לא מבינה מה זה לעוף מכאן?! אני לא רוצה לדבר! וכלום לא
קרה לי!"
כולם לא קרה לי? הייתי רוצה! דמעות?
יופי, עכשיו אני גם בוכה.
ממש בוגרת, מתנהגת כמו ילדה מתבגרת בגיל הטיפש-עשרה. עשיתי
דברים ואני אפילו לא מסוגלת לקחת עליהם את האחריות.
בערב, ניגשתי לאימא.
"אימא?" ניגשתי באיטיות לסלון והתיישבתי על אחת הכורסאות.
"מה קטנה?"
"מגיעה לך התנצלות."
"נכון."
"אז סליחה על שהתנהגתי כמו תינוקת מקודם."
"סלחתי, אבל את מוכנה להסביר לי למה? רק באתי לשאול אותך אם את
רוצה לאכול איתי ארוחת צהריים."
"טוב, אבל תנסי בבקשה להבין..."
"אני מקשיבה."
"תראי, היה מצב עם גל תורג'מן. התנשקנו."
"זה הכול?"
"אם לא הייתי עוצרת אותו, זה היה יכול להמשך ליותר."
"וזה היה חד פעמי..."
"אז זהו, שהוא מוכן לפתח שוב את הקשר."
"ואת סיפרת לו על..."
"כן, הוא יודע, הכול. אבל זה גל, לא איכפת לו."
"טוב, לסיכום ילדה נשואה שלי, פשוט תסגרי איתו את הקשר סופית,
אם את עוד רוצה להחזיק את הנישואים שלך."
"את צודקת אימא."
גל ואני נפגשנו ב"תשוקות". אין כל כך הרבה בתי קפה בסביבה,
ורציתי משהו נייטרלי, עם אווירה ניטרלית. זהו, החלטתי להגיד לו
שזה לא מתאים. חשבתי על זה, הרי אם אני לא רוצה כלום, אז אין
סיבה שזה לא יהיה פשוט. אז מה אם גל קצת עקשן, קצת הרבה.
ההחלטה היא שלי. אין כאן על מה להתווכח.
"האמת, שרציתי לדבר עלינו." אני חייבת להגיד את זה בבת אחת.
"מה איתנו?"
"אני רוצה שננתק את הקשר סופית."
"זהו?"
"כן."
"אמרת? עכשיו אני יכול לקום מכאן וללכת?"
"כן..." אני בהלם! מה כבר הוא הולך לעשות? לא יכול להיות שהוא
פשוט ככה מוותר!
"טוב, אז שלום לך." הוא השאיר כסף, נשק לי על הלחי והלך.
מוזר...
ישבתי לי כמה שניות לעכל את מה שקרה, ופתאום אני מרגישה שפתיים
מנשקות לי את הצוואר. הוא פשוט לא צפוי.
"שיחה כזאת אנחנו צריכים לנהל בבית. מה חשבת שאני אוותר כל כך
בקלות? את טועה מתוקה שלי."
עדיין שלו...
"טוב, אז בוא נלך אליי."
"בואי." אני חושבת שבבית של אימא אני אהיה בטוחה. ממה? אין לי
מושג. ממנו? מעצמי?
כל הנסיעה שתקתי.
"מה את בהלם?"
"אני לא בהלם."
"לא, בכלל לא..." הוא אמר בציניות, מה שמאוד אופייני לו. אצל
גל אי אפשר לדעת מתי הוא רציני ומתי הוא צוחק.
הגענו לבית, ולהפתעתי אף אחד לא היה בו.
נכנסנו, נעלתי את הדלת ונכנסנו לחדר שלי, שמא מישהו יבוא.
והדבר הבא שקרה, שאני לא יודעת איך זה קרה, אבל... זה קרה.
בהתחלה התנגדתי, אבל גל לא ויתר, עורגים זה לזו, קרענו את
הבגדים, וזה פשוט קרה. אבל כל הזמן גל היה כוחני, לא כל כך
רציתי, אבל הוא הפעיל כוח פיזי שגרם לי לצעוק את נשמתי,
והמשכנו בלי רחמים.
כשזה נגמר וכל החדר שלי הפוך וגופי כואב ונשמתי צורבת, אני
מוצאת את עצמי יושבת על המיטה, מכוסה בשמיכה אדומה דקה ובוכה.
והוא? הוא פשוט קם והלך. שוב לבד...
כל הזמן הזה אפילו לא היה לי זמן לחשוב ולעכל, אבל עכשיו,
כשאני לבד, אני מתחילה להבין מה בדיוק קורה כאן. מה עשיתי...
נמאס לי שאנשים קמים והולכים ממני. זהו, זה פשוט עבר את כל
הגבולות.
טוב, במחשבה שנייה, אני לא יודעת אם אני כל כך מתחרטת. את השעה
האחרונה בחיי הייתי רוצה כל כך להפריד מהם. שלא תהיה לה
השלכות. הלוואי וזה היה אפשרי. נהניתי, ואני לא מאמינה על עצמי
שאני חושבת ככה, בלי כל חרטה ובושה. אני מחר, לא. לא מחר. היום
בערב, חוזרת הביתה, ואין על זה ויכוח.
"אימא?"
"כן, אני בסלון."
ניגשתי לסלון והתיישבתי בעצבנות.
"אני חוזרת היום הביתה."
"איך שאת רוצה."
"את תסתדרי, או שאת רוצה שאני אשאר?"
"לא, זה בסדר. אם את מרגישה צורך ללכת הביתה אז לכי."
"טוב."
קמתי ופניתי לחדרי לארוז.
"אימא, את אולי רוצה לבוא איתי לעיר? להישאר אצלנו כמה ימים?"
"לא מותק. אני מעדיפה להישאר כאן. אני גם לא רוצה להכביד עלייך
ועל יקיר."
כל הדרך חזרה רק חשבתי וחשבתי, כואב הראש מלחשוב. למה עשיתי את
זה? איך? מה, שכחתי את הראש בבית? למה? מה חשבתי באותו רגע?
בעצם, מה אני כל כך קשה עם עצמי? מה כבר עוללתי? זהו, הרי זה
נגמר כאן.
הגעתי בלילה, כבר כולם ישנו. נכנסתי לחדר של הילה, הסתכלתי
עליה ונזכרתי איך הסתכלתי עליה עם יקיר לפני שנסעתי. קשה לי
להסתכל עליה, היא כל כך תמימה ואני.... איזה מין דוגמה אני לבת
שלי?
אחר כך הלכתי לחדר והסתכלתי על יקיר, גם זה היה קשה, העיניים
העצומות שלו כביכול הביטו בי מאשימות...
אני הולכת לישון. אני אוכלת את עצמי מרוב נקיפות מצפון. טוב
לפחות אני אנושית. אני חושבת שכדאי שכבר מחר אחזור לעבודה,
מספיק הדמיון שלי עבד שעות נוספות וזה משפיע עליי מאוד. אולי
כל החופש הזה באמת גרם לי לחפש ריגושים.
נכנסתי למשרד הראשי וניסיתי לא להראות כל כך מסכנה. אני כל כך
לא אוהבת את הגינונים הכאילו מנומסים של כולם. אני חושבת שאני
אסתדר בלי.
רק רציתי להיכנס מהר למשרד שלי ולא לדבר עם אף אחד, אבל זה היה
בלתי נמנע, ישר יפית, אחת הקולגות שלי נכנסה למשרד.
"איך את מרגישה?"
"בסדר גמור, ברוך השם."
"ערגה, שמעתי."
"יופי גם אני."
"ערגה למה את רעה?"
"כי לא בא לי לדבר על זה."
"בטוחה?"
"כן, כן, אני בסדר, הרי זה קורה לכולם ועבר הרבה זמן, אם אני
ארצה לדבר אני אגיד לך."
אני רק עכשיו חושבת על זה, במקום להתאבל על אבא... זה מה
שעשיתי. ילדה למופת...
הייתה לי הרבה עבודה אחרי שלושה שבועות של חופש, מזל שנגמר
היום הזה.
כשבאתי הביתה החלטתי לספר ליקיר, כדאי שהוא יידע אם גל יתקשר,
אבל רק שפגשתי אותו, לא יותר.
"יקיר! אל תשאל!"
"מה קרה שאת מאושרת? את עוד פעם בהריון?"
"ריבקה, דיברתי עם יקיר, ומה את עושה פה בכלל?"
"זה הבית של הבן שלי."
"בדיוק. של הבן שלך, מה שאומר שאת לא צריכה להיות פה. ומה, שזה
גם הבית של אישתו. ועכשיו, איפה הוא?"
לא חיכיתי לתשובה ונכנסתי לחדר של הילה. יקיר בדיוק חיתל אותה,
לימדתי אותו.
"לא ככה, תן לי." אמרתי בתקיפות קלה.
"למה את קופצנית?"
"מי שמבשל לי במטבח מעצבן אותי."
"ערגה דיברנו על זה."
במחשבה שנייה, אולי אני לא אשחק משחקים, ואספר ליקיר שכאילו
פגשתי היום את גל- זה רק יהרוס. הלכנו לישון קצת כועסים, כי
תמיד אני כועסת כשאימא של יקיר בבית. אנחנו רבים על זה הרבה,
לא חשוב, זה אחד הדברים הלא נעימים בנישואים, אבל לא הכול
מושלם בחיים. חוץ מהילה.
"אלוש, אני חייבת לספר לך משהו! אבל זה לא לטלפון."
"טוב, אז מחר, כשאני אבוא אלייך."
"כן."
"טוב, אני אבוא מחר בערב."
"טוב, ביי."
"ביי חמודה."
"רוצה משהו לשתות אלה?"
"לא תודה ערגה, אבל מה כל כך רצית לספר לי?"
"הייתי איתו."
"עם?"
"עם גל!" אמרתי בהתלהבות בעודי מלטפת את הילה.
"נו ו..."
"והכול קרה, ונראה לי שאני ממשיכה עם זה. אני ממש התאהבתי בו
מחדש."
"מה את אומרת?! יפה מאוד ילדונת. אני ממש גאה בך! אני לא הייתי
מתנהגת אחרת."
"טוב, אבל די לדבר על זה, כי יקיר צריך להגיע, ואי אפשר לדעת
מתי ריבקה תגיח כאן, אז נרחיב כבר אצלך, בהזדמנות."
"אין בעיה."
"ומה חוץ מזה? מה איתך אלילה?"
"את כרגע האלילה שלי, אבל לא נגיד כלום, והכול בסדר, עובדים,
כרגיל."
ככה העברנו ערב, וסוף סוף פרקתי את מה שהיה. אני בשמיים,
מתאים לי ככה עם גל שלי...
"גל, אני חושבת שאני אזוז..."
"למה יפה?"
"כי ישימו לב בבית."
"חבל..."
האמת שגם לי חבל עכשיו להתלבש ולנסוע הביתה. אני מתה מעייפות
וכל כך נעים לי ככה במיטה החמה והגדולה של גל. כיף שהוא מחבק
אותי ככה, פשוט כיף לי.
"איפה היית אתמול בערב? אני בעצם מתכוון בלילה."
"מה איפה?" אני מגמגמת... רק זה חסר עכשיו...
"כשהלכתי לישון לא היית כאן, חזרת בארבע לפנות בוקר."
"איך אתה יודע?"
"כי ראיתי אותך, הייתי ער. לא הבנתי לאן נעלמת בפתאומיות."
"אה, בטח הייתי עם אלה דרור. חברה שלי מהמושב, מילדות."
"טוב, אבל מה קרה שאת מסתובבת איתה הרבה בזמן האחרון?" למה
עכשיו יקיר שואל כל כך הרבה שאלות?
"סתם, לא שמתי לב לזה." יופי, מה לא יכולתי להמציא משהו?!
"לא יודע, מאז שנסעת..."
"אה, לא יודעת, פשוט נפגשנו שוב."
"אבל הייתן בקשר גם לפני..."
"טוב, עזוב יקיר. בוא נלך לישון ונשכח מהוויכוח הטיפשי הזה."
"אני לא מתווכח, אבל אני לא מבין, אני רוצה להבין!" הוא פתאום
נהיה תקיף.
"יקיר נו..."
"מה נו? מגיע לי לדעת, את לא חושבת?"
"האמת? לא. חברות שלי, עניינים שלי."
"את גם נעשית חוצפנית."
"מה? על מה אתה מדבר?"
"ערגה תפסיקי לסלף כל דבר שאני אומר!"
"מי מסלף?"
"את ממשיכה." אוף איך אני יוצאת מזה?
"יקיר..." התחלתי לנשק אותו בעדינות, כמו שהוא אוהב.
"ערגה תפסיקי! עזבי אותי עכשיו."
טוב. בעצם לא טוב. נשארתי ככה. אבל, לפחות יצאתי מזה.
"בוקר טוב, מתוק שלי."
"מה בוקר טוב? את חושבת ששכחתי לך את אתמול?"
"אוי נו, יקיר, באמת אל תהיה לי פתאום כזה קטנוני." מה קרה
לו??
"ערגה, אני לא מחבב את הבחורה, ולא נראה לי כל מה שהולך פה."
יש לו אסטרטגיה חדשה עכשיו, איך עכשיו אני אצא מזה, כשהוא זורק
לי בפרצוף עובדות שהן לא עובדות?
"אבל מה? אף פעם לפני זה לא אמרת לי כלום. מה פתאום עכשיו אתה
אומר? מה הולך פה בבית? לדעתי הכול רגיל."
"אז בואי אני אענה לך מתוקה שלי." הוא אמר בלגלוג. "לפני זה לא
הסתובבת איתה כל כך הרבה. עכשיו את כן, ותתפלאי, יש משהו
שמפריע לי, ואני מבקש ממך יפה לא לעשות את זה לפני שזה נהיה
מכוער. ומה שהולך בבית זה שאת אימא ואישה לפני שאת חברה, אני
לא חושב שזה טוב שאת מתנהגת כמו ילדה בת שש עשרה..."
"מה? אתה לא חושב שנסחפת? בסך הכול פעם אחת יצאתי." קטעתי אותו
בעצבים.
"תני לי לסיים בבקשה."
"טוב, תסיים. אני לא אמרתי כלום."
"אם את רוצה לצאת לבלות ולחזור מאוחר, את יכולה להודיע לי, וגם
מאחר שאני בעלך גם להגיד לי לאן את הולכת ועם מי, ולשאול אותי
אם זה בסדר מצידי." הוא מחנך אותי, בעלי או אבא שלי?! אבל אני
לא אגיד לו כלום, עד שהוא יסגור את הויכוח הזה.
"מה את בהלם? את יכולה לדבר. תראי, אני אומר את זה כי אולי
מעדת הפעם ואני מקווה שזה לא יקרה שוב. אני רוצה שדברים בבית
הזה יתנהלו כמו תמיד, בלי כאלה שינויים פתאומיים ולא רצויים.
אני אוהב אותך וכבעלך אני אומר את זה לטובתך."
יקיר הלך לעבודה, ואני התחלתי לי יופי של בוקר, בוקר של חשד.
מעדתי? למה הוא מתכוון? הוא חושד? אולי הוא יודע משהו?
"אני פתאום רואה שזה לא מה שחשבתי."
"למה את מתכוונת?"
"למה שיקיר אמר לי, מה שסיפרתי לך. הוא אוהב שיגרה ואני לא. זה
די רציני, זה לא מסתדר. הוא בחיים לא אמר לי כלום. ממש נעלבתי
ממה שהוא אמר, זה פוגע."
"כן, אבל תביני, ילדונת, את לא במצב להיפגע, אם הוא יידע משהו
הוא ייפגע הרבה יותר ממך." קולו, בדברו, ריקני.
"אתה צודק, אבל שוב, הקטע של השינויים. לא מצא חן בעיני, אולי
הנישואים שלנו הם לא מה שחשבתי. אני חושבת שאני מתאימה רק
לך."
גל לא אמר כלום וחיבק אותי.
"ערגה מתוקה?"
"כן אימא."
"מה העניינים?"
"בסדר, ואיתך?"
"אני בסדר, אבל הבנתי מיקיר שאת נעלמת הרבה ולא מודיעה." מה
כבר הוא אמר לה?
"טוב אימא, זה לא לטלפון."
"אבל מה קרה לילדה שלי? זה נכון?"
"כן, אימא, זה נכון."
"לבוא אלייך בערב?"
"כן."
בערב אימא הגיעה אלינו, מרגע כניסתה לבית הבעת הפנים שלה הייתה
זועפת, לא בוטחת. אני אפילו לא יודעת איך לתאר אותה, אבל אני
חושבת שהיא מגזימה.
"למה את עושה את זה?! למה את ממשיכה עם זה? אני לא מאמינה
שהגעת איתו למצב כזה! הילדה שלי."
"אבל אימא תירגעי! בבקשה, אלה החיים שלי, רק אל תגידי ליקיר."
"ברור שאני לא אתערב, אבל למה לך? לא חבל?"
"לא. ככה אני רוצה, אני נמשכת לגל בטירוף, אני אוהבת את מה שיש
לנו. אני פשוט לפעמים לא יכולה לעזוב אותו."
עיניה נפתחו והישירו אליי מבט נוקב, חודר. "אני לא מעכלת שזו
את. בחיים שלי לא חשבתי. אם רק אבא שלך היה שומע אותך עכשיו.
בעצם, בעצם הוא היה שמח, אבל אני זה לא הוא, ורק שתדעי שאני
מאוכזבת."
"חשבתי שגם את אוהבת את גל."
"בטח שאני אוהבת אותו, הוא כמו בן שלנו. אבל אין לזה קשר, את
נשואה. במסגרת נישואים זה לא מתאים. את לא חושבת?"
"אני לא יכולה לעצור את זה עכשיו."
"את לא רוצה."
"נכון, אני לא רוצה, טוב לי."
"זה רק נדמה לך..."
"לא, זה לא! אנחנו בשלב מאוד מתקדם."
"לא יכול להיות שמבחינה רגשית, ערגה."
"גם וגם וגם."
"ערגה, את טועה, תאמיני לי שאת טועה. ודרך אגב, לשקר אין
רגליים."
"את תראי שזה אחרת, אימא. אני אוכיח לך שזה קטע טוב."
"את חושבת שזה ייגמר מתישהו?"
"אני מאמינה שכן."
"ואת חושבת שזה לא יודע ליקיר?"
"נכון. אני בשליטה על החיים שלי, למרות שזה לא נראה ככה."
"תעשי מה שאת רוצה, אני לא אגיד כלום ליקיר וגם לא לך."
"תודה אימא."
"אין לך מה להודות לי. תודי לעצמך כשזה יתפוצץ לך בפנים."
"ודרך אגב," מעניין מה היא תוסיף עכשיו כדי לשפר לי את
ההרגשה...
"אני חושבת שיש לך דליפה." קמתי לבדוק, ואכן אני מרגישה טיפות
מחלחלות לנו אל תוך הבית, מרטיבות אותי קלות. אני אצא לבדוק את
הרעפים. קר, ו... הרעפים סדוקים. הילה עלולה להצטנן. טוב,
עכשיו אני מרגישה מצוין. עכשיו אימא פשוט עשתה לי את היום. אני
אלך לישון ומחר בטח אני אשכח מזה. הרי אם לא הייתי רוצה לא
הייתי עכשיו בתוך כל זה. או שבאמת אני רק משכנעת את עצמי?
"אל תקשיבי למה שאומרים לך. הם לא מבינים ערגה. הם לא יודעים
מה יש בינינו, מה את מרגישה."
"אבל גל..." לא ידעתי כל כך מה להגיד. פתאום, כשסיפרתי לו, לא
הרגשתי כזו חסרת אונים.
"מה יפה שלי? מתי ניפגש שוב? אני כבר מתגעגע."
"גם אני מתגעגעת אליך."
"טוב נדבר כבר מחר."
עוד לא הספקתי להניח את השפופרת, הסתובבתי והיא עמדה שם.
"שלום! עם מי דיברת?"
"כמה זמן את כבר עומדת שם?"
"מספיק. ולא ענית לי על השאלה."
"לא ידעתי שיש לך מפתח. מאיפה השגת אותו?"
"שכפלתי מהמפתח של יקיר."
"באיזו רשות?"
"אני אימא שלו - אני לא צריכה רשות."
יופי! עכשיו היא גם תיכנס לי לבית ולחיים מתי היא תרצה,
חוצפנית! אני חייבת להגיד ליקיר שירגיע אותה כבר! נמאס לי שהיא
הורסת, ואם היא שמעה את השיחה, זה הסוף שלי.
הלכתי למטבח, יקיר בדיוק הכין ארוחת ערב, עמדתי בפתח והסתכלתי
עליו כמה שניות, כשהוא שקוע בפריסת עגבנייה, מתלבטת אם להגיד
משהו או לא. בסוף התקרבתי אליו וחיבקתי אותו מאחורה, הוא
הסתובב ונתן לי נשיקה, הרפיתי ממנו והלכתי לשבת, ותוך כדי
שיבחתי אותו "איזה ריח משגע..."
"תודה, חכי עד שתטעמי."
"אני לא יכולה כבר לחכות."
"רוצה לטעום עכשיו?"
"לא, לא. אני אוכל אחר כך. האמת שרציתי לספר לך משהו."
"אני מקשיב."
"טוב, אה..." אני חייבת להגיד משהו, במקרה שרבקה שמעה את השיחה
ומתכננת להגיד לו משהו.
"אני פגשתי בשבעה איזה חבר מתקופת תיכון, בטוח שסיפרתי לך עליו
פעם."
"הבחור הרציני שלך?"
"כן, הוא."
"ומה עם זה?"
"דיברנו, סיפרתי לו עלייך ועל הילה, והוא ביקש את הטלפון, רצה
לשמור על קשר."
"נו?"
"ונתתי לו, אתה כועס?" שאלתי בפזיזות.
"לא, אני סומך עלייך, זה לא כזה ביג דיל. עוד משהו?" איזו
הקלה...
"כן"
"מה?"
"אימא שלך."
"דיברנו על זה."
"אבל זה לא עוזר לי שאנחנו מדברים! אני רוצה שתדבר איתה, אפילו
בנוכחותי אם תרצה." לא איכפת לי להרוס לגמרי את היחסים עם
האישה הזאת, למרות שהיא אימא של יקיר. יש גבול גם למה שאני
מוכנה לסבול, שתהיה כמה שיותר רחוקה ממני ומהבית הזה.
"אבל, ערגה, מה אני אגיד לה? אל תבואי לכאן יותר? אל תתקרבי
לילדה?" הוא שאל בציניות
"יש לך מושג מה היא עשתה?"
"מה הפעם?"
"שיכפלה לעצמה מפתח! מהצרור שלך! ידעת על זה? זה היה
בהסכמתך?"
"לא, באמת שלא. וזאת באמת חוצפה."
"מה אתה מתכוון לעשות?"
"לא יודע."
"תראה, אני לא רוצה שנריב בגללה, ובזמן האחרון זה קורה יותר
מידי. אתה לא חושב שהיא כאן קצת יותר ממה שהיא צריכה? אתה רואה
את אימא שלי מגיעה לכאן כל כך הרבה? זה הבית שלנו, והיא נמצאת
כאן בתדירות של כל יומיים! אני חושבת שזה מוגזם, ושאני לא
צריכה לסבול את זה, והאמת? אני חושבת שגם לך נמאס!"
"ערגה, דבר ראשון תירגעי. את צודקת, אני מסכים איתך."
"ואתה היחיד שיכול לשנות את זה!" התפרצתי בכעס.
"ערגה, אני מדבר! אני אדבר איתה לבד ואסביר לה את המצב, ואין
לה הרבה מה להגיד, ככה שזה הולך להיגמר עוד היום. הקטע עם
המפתח עבר את כל הגבולות."
הוא חיבק אותי חיבוק של עידוד. הסתכלתי על השיש בתמיהה.
"למה אתה מכין כל כך הרבה אוכל? אל תגיד לי..."
"כבר אמרתי לה להישאר."
"יופי, יקיר. יופי. עכשיו אני גם צריכה לאכול איתה." הגיע תורי
להיות צינית
"רק ערב אחד."
"גם ערב אחד הוא יותר מידי."
"את מגזימה ערגה!"
"אז זהו - שלא! אני לא אוכלת איתכם. תאכלו לבד, והלוואי שהיא
תיחנק גם!" פניתי והלכתי לכיוון החדר של הילה. שמעתי את יקיר
צועק לי "ערגה, תירגעי! את מגזימה! מספיק עם זה, את מתנהגת כמו
ילדה קטנה! את תאכלי איתי היום!"
ובדיוק כשאני נכנסת לחדר של הילה, אני רואה אותה שם. את גברת
רבקה מור החוצפנית, עם המבט הזדוני הזה שהיא שלחה לי.
"יופי. את מרוצה עכשיו?! רבנו. טוב לך?"
"ערגה תפסיקי להיות מגוחכת..."
"רבקה, תעשי לי טובה וצאי מכאן עכשיו." קטעתי אותה.
היא יצאה. יש לה ברירה?
אימא שוב רוצה לדבר איתי, נמאס לי כבר. כל מה שהיא אומרת לי זה
שכדאי לי לנתק את הקשר עם גל, ושאני לא אצליח לחיות חיים
כפולים עוד הרבה זמן. אולי בסודי סודות היא צודקת, אבל...
לוותר על גל?
אחרי כמה ימים החלטתי לספר ליקיר שאני כביכול רוצה להיפגש עם
גל, אני אספר לו רק על הפגישה הבאה שלנו, לא על כולן כדי שלא
יחשוד, אבל רק על זו, במקרה שגם אימא תפלוט משהו.
"הלו גל? זאת ערגה."
"רק דקה, בבקשה." אמר בקול צונן וסמכותי, ולאחר מספר דקות חזר
אליי.
"כן אני איתך, אני מקשיב."
"היציאה שלנו היום?"
"מה איתה?"
"היא יכולה להיות רשמית כזו? אתה יודע, כמו פגישה ראשונה."
"כן בטח. מה שתרצי."
"אז היום בשמונה במסעדה."
"כן." הוא ניתק...
"יקיר, אתה זוכר שאמרתי לך שגל רצה לחדש את הקשר?"
"זוכר."
"אז הוא הזמין אותי למסעדה היום בערב."
"תעשי חיים."
"אתה כועס?"
"למה שאני אכעס, בסך הכול מסעדה."
התארגנתי בהרגשת הקלה.
"כל כך יפה?!"
יקיר לא קנאי, לבשתי שמלת מיני שחורה קלאסית צמודה, עם מחשוף
נדיב בחזה ונראיתי בת שמונה עשרה שוב. התאפרתי בעדינות איפור
של ערב, את השיער אספתי באלגנטיות ונעלתי מגפיים שחורים
גבוהים. מעל ז'קט קטיפה בצבע ארגמן, כמו האודם. משהו חסר
לי...
"יקיר, לאן היא הולכת ככה?"
"אימא, תפסיקי."
"אני דואגת."
"אם אני לא דואג, גם את לא צריכה לדאוג."
"אני לא אוהבת את זה."
"את מה?"
"את התמימות שלך, יקירי."
"אימא, סיימת כאן. אני חושב שתלכי עכשיו."
הדלת נסגרה מאחורי אימו בטריקה, הוא פונה לעבר חדר השינה של
הילה שהתעוררה בבהלה.
נכנסתי למסעדה בביטחון, ופניתי לעבר השולחן המואר בשני נרות.
הוא היה מרוכז בשיחה בסלולארי, וכשהבחין בי קרץ לעברי, ועוד
הספקתי לשמוע אותו אומר: "אני אדבר איתך, אני כרגע בפגישה ואני
חייב לנתק. יכול להיות, אם אני אתפנה בהקדם." וסגר את הטלפון.
"אני עוד רגע מתעלף."
"למה?" שאלתי בתמימות, כשחיוך זדוני מרוח על פני.
"הסתכלת במראה לפני שיצאת, או שזה היה בכוונה?"
"די, גל, עם השטויות, כל פעם אני רואה איך לא השתנית."
המלצרית באה. גל הזמין בקבוק יין אדום והחלטנו לאכול לזניה עם
פטריות וסלט יווני ביחד.
"אפשר לשאול אותך משהו, יקירתי?"
"בוודאי, יקירי."
"למה ביקשת שהפגישה תהיה רשמית?"
"כי אמרתי ליקיר שאנחנו נפגשים. בפעם הראשונה אחרי אחרי הפגישה
ב..."
"הבנתי."
יש לי הרגשה קצת מוזרה ואין לי מושג למה. עד שהאוכל הגיע, גל
מזג לנו יין:
"לחיי האישה הכי סקסית שאי פעם הכרתי."
שתקתי. "מה את בהלם? תשתי מתוקה. הנה האוכל, אני מקווה שלפחות
את תאכלי." אמר בבדיחות דעת חוצפנית.
החלטתי לפצות את פי. סילקתי את ההרגשה המוזרה:
"בטח שאני אוכל, אני רעבה. לצאת בזול לא תצא."
"אני לא דואג, הכול בשביל אישה יפה. בכל מקרה, ספרי, מה איתך,
בת כמה את היום?"
"עשרים ותשע."
"שקרנית! את אולי בת תשע עשרה, אבל..."
"לא צריך להגזים, גל. אז, מה עשית עם עצמך?"
"האמת, אני עמוד התווך של חברת השקעות. בעצם, כל המגעים עם
הלקוחות הם דרכי. סומכים עליי שם, וזהו זה עד שאני אפתח עסק
משלי, עוד שנה בערך."
"יפה מאוד."
"ומה איתך?"
"אני עובדת בבנק, אתה יודע, מנהלת חשבונות. בקרוב אני פותחת
עסק משלי-על שם אבא."
"איזה עסק בדיוק את פותחת?"
"חברה להשקעות פרטיות. אני עדיין לומדת, אבל לא נשאר לי עוד
הרבה. עכשיו אני בשיא הלמידה, בקושי יש לי זמן לעצמי."
"אז רגע, את גם עובדת וגם לומדת? גם בעל וגם ילדה?"
"כן." אמרתי בגאווה, שלא ברור מנין היא הגיעה.
"וואו! מרשים, אישה עסוקה ביותר."
"אם אתה אומר..."
"אז אני יודע." הוא השלים את המשפט, גם בנימת גאווה.
"נכון, ומי אני שאתווכח."
"רגע, ואת לא שכחת משהו?" הסתכלתי עליו בתמיהה...
"גם מאהב... אבל את יכולה להתווכח אם את רוצה אני לא אגיד לך
מה לעשות."
"גל באמת!" התחלתי להתעצבן, וגל סתם את פי בנשיקה מצלצלת
ותאוותנית, שגרמה לכמה מיושבי המסעדה לסובב ראשים. שיתפתי
פעולה ברצון ובתשוקה.
"גל"
"מה?"
"זה היה במקום."
"וזה מקובל בפגישה ראשונה?"
"טוב, מספיק להתפלסף. בוא נדבר על משהו מעניין."
"אז אם ככה, אפשר לדבר רק עלייך. או עליי... אני צוחק. איך
האוכל?"
"מצוין."
"יופי. את נהנית אני מקווה, כי אם יש משהו ואת לא אומרת לי..."
האמת שיש משהו, מוזר לי העניין שזו כביכול פגישה ראשונה. כל
פעם שאני רואה את גל זה נראה כמו פגישה ראשונה, הכול חדש לי.
"לא, זה בסדר. כיף לי דווקא."
"מה זאת אומרת "דווקא"? מה חשבת שאיתי לא תיהני?"
"מה פתאום! אני נהנית יותר משחשבתי."
"אני שמח."
שעתיים, לאחר מכן רציתי לחזור הביתה.
"גל, אני חושבת שמיצינו."
"כל כך מהר?"
"כן, אני חייבת לחזור הביתה." ניסיתי להיות החלטית, כמו תמיד.
"אם את אומרת."
גל הזמין חשבון ויצאנו מהמסעדה, והוא ליווה אותי למכונית כמו
ג'נטלמן אמיתי.
"טוב הגענו. לילה טוב, תודה על הארוחה, נהניתי מאוד ואני מקווה
שניפגש בשמחות."
"אל תדאגי השמחות שאנחנו נפגשים בהן הן בהחלט שמחות. אבל
תמתיני עם הנאום המרגש." גל דיבר בציניות, אני אוהבת שהוא עושה
את זה.
"מה?"
"בואי רגע." לפני שהספקתי לשאול בשביל מה, גל נישק אותי בגסות
על הלחי הקרה שלי, פתאום התחממתי, מגע כל כך שונה מהמגע שאני
מכירה. והנשיקה הבאה שלו כבר היתה מביסה, ארוכה ומשכרת.
"ערגה. אני רוצה לשמור איתך על קשר." לא רציתי להתווכח, אחרי
הכול למה לא?
"טוב, תרשום..."
"עכשיו תנאמי." עכשיו כבר אין לי מה להגיד...
"לילה טוב."
נכנסתי למכונית ונסעתי לא יכולתי לחשוב על דקה נוספת בחברתו
ככה.
אני רוצה עכשיו רק לראות את הילה ויקיר. מהר! כמה שיותר מהר.
הם בטח ישנים...
הנה הילה שלי הקטנה, טוב אני לא אעיר אותה. איפה יקיר שלי...
הנה אתה, אני מחליפה מהר בגדים ומתנפלת עליו.
היי! מה קרה לך? את אולי חושבת שאני הידיד שלך, אבל אני רק
בעלך." יקיר הפגין טיפת קנאה...
"אני אוהבת אותך. זהו זה."
אני לא יודעת למה אמרתי את זה, אבל זה עשה לי הקלה.
נרדמנו מחובקים, אבל גם הרגשה מוזרה חיבקה אותי, ולא רצתה
להרפות.
איך שפתחתי את דלת הבית אפף אותי ענן ריח של תבשילים.
"יקיר זה מריח נפלא!" שיבחתי תוך כדי שאני מתקרבת אליו. הוא
הסתובב אליי, אבל זה לא יקיר. זה גל...
"ערגה, יופי של בחירה עשית. גל שלנו גם יודע לבשל מצוין." אמר
אבא שישב על הכסא הקטן במטבח.
התעוררתי בבהלה מכוסה כולי בזיעה קרה, חלמתי. הבהרתי לעצמי תוך
כדי התנשפות.
לא יכולתי להמשיך לישון, הלמות ליבי החזקות הפריעו לי. עכשיו
הכול מובן לי. מה חשבתי לעצמי כשעשיתי את זה? הרי זה ברור
שמקומי עם יקיר ולא עם גל, כל הזמן הזה ניסיתי לשכנע את עצמי
דברים שלא באמת האמנתי בהם. ועוד אני, שכל כך מאמינה באלוהים,
חטאתי חטא כבד. ניאוף. לא רק שרימיתי את יקיר ואת הילה, רימיתי
גם את עצמי. יותר מכל את עצמי. בשביל איזו מטרה הערתי את
העבר? העבר מת. מה חיפשתי אצל גל שלא היה לי אצל יקיר? את אבא?
אבא נפטר מזמן, אני צריכה להשלים עם זה. גם יקיר הוא מאהב
נהדר, גם הוא יודע לעשות את החיים מעניינים יותר ותומך בי
בכול. כשאני חושבת על זה, כמה עוד יכולתי לשקר? כבר התפוצצתי
מרוב סודות! לא הרגשתי בנוח, לא יכולה עוד להמשיך להסתיר דברים
קשים כאלה מהעיניים התמימות והיפות של יקיר. כשבעצם הקשר שלי
ושל גל התבסס על תשוקה שלא חסרה לי. ובנוסף, מיקיר יש לי ילדה,
שהיא פלא משמיים, ואני צריכה יום יום להודות לאלוהים על שברך
אותי בה. גל, גל לעולם יישאר גל שמחליף בחורות, כמו את חולצות
ה-"ארמאני" שלו, ושלא נאמן גם לעצמו. אני סוגרת את הפרק הזה.
החלטתי לקחת היום יום חופש ולהיות רק אני והילה. אני מרגישה כל
כך רע על שמעלתי באמונה של התינוקת שלי. נכון שיום אחד של
פינוק לא יכול להחזיר את הגלגל אחורה אבל שלפחות תדע שאני
אוהבת אותה ומתחרטת חרטה שלמה.
לקראת הצהריים נסעתי עם הילה למושב לאימא.
"את רוצה לאכול ארוחת צהריים, ערגה?"
"לא, תודה, אימא. אני לא רעבה."
"טוב, בעצם גם אני לא."
"רק צריך להאכיל את הילה, שתגדל ותהיה חזקה."
"נכון. ומה רצית להגיד לי שנסעת עד לכאן?"
"שהחלטתי לסיים את הפרשה עם גל."
"אני גאה בך, אישה קטנה שלי." התחבקנו.
בערב חזרתי הביתה ויקיר חיכה לי.
"אני צריך לדבר איתך." הוא אמר את זה ברצינות מפחידה.
"אני יכולה רק להשכיב את הילה לישון? זה סובל דיחוי?"
"כן, זו שיחה רצינית."
תוך כדי שהשכבתי אותה לישון התפללתי לאלוהים שהוא לא רוצה לדבר
איתי על מה שאני חושבת. לא עכשיו אחרי מה שהחלטתי.
"בואי שבי."
יצאתי מהחדר שלה בחשש. "אני מקשיבה." לא רציתי להתחמק, למרות
שיכולתי. אם זה זה, אז זה מגיע לי.
"דיברתי עם אימא שלי."
"ו..." אמרתי, תוך כדי שאני מסתירה הבעת פנים חשדנית בכף ידי
הרועדת.
"היא הבטיחה לא לגרום יותר לצרות, והבינה פחות או יותר את
העמדה שלך." חיבקתי את יקיר בכל הכוח.
"מה קורה לך? את מוזרה ערגה."
"אסור לי לחבק אותך?"
"בטח שמותר לך," הוא השתחרר מהחיבוק והמשיך,
"אבל את יודעת שהיא אישה קשה והיא לא תשתנה משיחה אחת. אז אני
בעצם מבקש ממך יותר הקרבה, יותר סבלנות, כי היא בן אדם כזה,
ולך יותר קל להבין אותי ולהתפשר לפעמים."
"בטח, בטח יקיר. מה שתרצה."
למחרת בבוקר התקשרתי לאלה וקבעתי איתה לצאת בערב לטיול רגלי.
"ערגה, את משוגעת שאת עושה את זה!"
"אלה, כבר החלטתי. שום דבר לא יניא אותי מהחלטתי עכשיו."
"את לא מבינה שיכולת להחזיק בהכל? גם בבעלך, שאין לי מושג מה
את מוצאת אצלו, גם בבן אדם המדהים הזה-גל ובכול. הצלחת, ואת
מוותרת על זה בכזו קלות?!"
"כן, פשוט ככה. כן."
"אני לא מבינה אותך, עד שהצלחת לשכנע את אימא שלך, ניהלת את
הכול בכזו דייקנות, והקפדת על כל פרט קטן. מילא, יקיר היה
מגלה... אבל הוא לא, את עושה את זה מרצונך החופשי."
"אני לא צריכה שהוא יגלה כדי להבין שטעיתי, שכל זה היה גדול
עליי ולא ידעתי למה אני נכנסת."
"ערגה, אולי את רוצה שאני אקרא לך בקלפים? בקפה? סיאנס?"
"אלה, נסחפת. אני לא מאמינה בכל זה, אני מאמינה באלוהים, בעצמי
ובאנשים שחשובים לי. גל כבר לא אחד כזה."
"איזו קיצוניות!"
"חוץ מזה אלה, לגל יש עוד הרבה בחורות חוץ ממני. צדקת כשאמרת
שהוא מזמן לא רק שלי."
"טוב, זה כבר עניין אחר. את צודקת אם זה כך. אבל רגע, ערגה, לא
היית מאוהבת בו?"
"אלה, התאהבות באנגלית-FALLING IN LOVE. כשמה כן היא, נפילה
לתהום הזו שבהחלט אינה מכילה אהבה."
עכשיו נשאר לי רק להגיד לגל...
"לפני שאת הולכת, שכחת אצלי משהו." גל הושיט לי שרשרת עם תליון
של עשרת הדיברות.
"באמת משהו היה חסר לי."
"היא נפלה לך אצלי."
כל אחד פנה לדרכו. גל חזר לדירה ריקה שם למעלה בעננים, ואני
לעומת זאת, חוזרת לבית שלי ולמשפחה שלי שעל הקרקע.
"יקיר, מה קורה עם הרעפים? אם שוב תהיה סופה נהיה בצרה."
"כן, ראיתי שהם נסדקו, ורציתי להגיד לך. אני כבר הולך להביא את
הכלים."
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.