אוי, אילו עיניים יפות, איזה חיוך מקסים. איך? איך לא ראיתי
שזה הבחור שחיפשתי כל חיי?
נפגשנו דרך חברה שלי, לילך. הוא אמר לה שהוא מעוניין והחלפנו
מספרי טלפון. יצאנו לבית קפה חמוד בשכונה והיה מדהים. הוא אמר
לי שאני יפה וסיימנו את הדייט בנשיקה חלומית. לא עבר זמן רב עד
שהתחלנו לצאת קבוע והגדרנו את עצמינו "חברים". אוי, כמה שאני
שונאת את ההגדרות האלו... עם חברים שלו הסתדרתי מצוין והוא
מצידו אהב את חברות שלי. לא היה יום שלא בילינו בו ביחד, גם אם
סתם לחצי שעה, לפני שאני עולה לרכבת לעבודה בחיפה. חשבתי שיותר
טוב מזה כבר לא יכול להיות ואז עברנו לגור ביחד. זה היה כבר
מעל ומעבר. היינו כמו זוג נשוי, רק בלי הטקס הקיטשי. הוא כיבס,
אני גיהצתי. הוא בישל, אני ניקיתי. פשוט מדהים. אם היו שואלים
אותי לפני שנה וחצי איפה אני רואה את עצמי קרוב לוודאי הייתי
אומרת "גרה בדירת סטודיו קטנה במרכז העיר עם חתול מפונק. הכל
טוב, תודה." מעולם לא דימינתי לעצמי שאני אוכל לחוות עוצמה כזו
של אהבה ושותפות. ואז הגיע יום השנה שלנו. אף פעם לא אהבתי
לספור כמה זמן אני עם מישהו, זה תמיד הרגיש כמו טבלת יאוש, אבל
איתו זה היה אחרת. איתו כל סיבה לצאת לאנשהוא התקבלה מבחינתי
בכייף, גם אם היא נוגדת את העקרונות שלי.
לילה לפני תיכננו שניסע לאיזה שלושה ימים לסיני, רק שנינו.
סתם, לנוח. אחרי כמה שעות של דיבורים הוא נרדם. הוא תמיד ישן
כמו תינוק, כשמעט ריר נוזל מפיו הכל כך יפה. מרוב התרגשות לא
הצלחתי להרדם. בדיעבד, זו לא הייתה ההתרגשות שהפריעה לי. בשלב
כלשהוא התיישבתי על המיטה, מזיעה ורועדת. לקחתי את הכרית שלי
והחזקתי אותה בעדינות. הסתכלתי עליו ישן, עם הפנים העדינות שלו
והחיוך שבטח מעיד שהוא חולם משהו טוב. כיסיתי את הפנים שלו עם
הכרית. הוא אפילו לא התעורר, לא נאבק, נראה שליו מתמיד. בבוקר
הבנתי שאני צריכה לעשות איתו משהו ואני לא יכולה להשאיר אותו
להירקב במיטה שלנו, שלי, לעולם. יצאתי לחצר האחורית והתחלתי
לחפור. עד שהחשיכה ירדה כבר היה לי בור מספיק גדול בשבילו. כל
הלילה כיסיתי את גופתו בעפר הקר וכשסיימתי אמרתי כמה מילות
פרידה, אפילו הזלתי כמה דמעות.
למחרת יצאתי עם לילך לאיזו מסעדה חביבה והיא הביאה איתה איזה
חבר ילדות שלה.  אוי, אילו עיניים יפות, איזה חיוך מקסים. איך?
איך לא ראיתי שזה הבחור שחיפשתי כל חיי?