לחיצה אחת על ההדק.
זה מה שמפריד בינינו.

היא שואלת אותי אם אני אוהב אותה. אני שואל את עצמי אם היא
מטומטמת.
אני יודע שלא. אבל נגיד שכן.
כבר שנים שלא הרגשתי אהבה אמיתית. מה היא יודעת? אותה רק
מעניינים הצבעים שלה. הבגדים, העור, השיער, הציפורניים. חבל
שהיא לא משתמשת בהן לפעמים, כדי לגרד את השכבה שמעל. היא היתה
יכולה למצוא כ"כ הרבה שם למטה, בפנים.
אבל היא לא רוצה למצוא את זה. כל היום היא מסתכלת במראה, בודקת
מה שלום הצבעים שלה. אם אני אעמיד מראה מול הנפש שלה - היא
תברח. הצביעות שלה...
גם היא לא אוהבת אותי. אין לי צל של ספק שהיא מעולם לא אהבה אף
אדם בחייה. ואני לא חושב שהיא משקרת. היא פשוט לא יודעת. ואיך
היא תדע? הרי גם אותה וודאי לא אהבו מעולם.

כבר שנים שלא הרגשתי אהבה אמיתית. מאז שעזבת אותי, באנוכיותך.
ואני מעולם לא שכחתי אותך. עד היום.
את הבטחת שתמיד תהיי כאן בשבילי. אני הבטחתי שאהיה מספיק חזק
בשביל שנינו. אבל טלפון אחד - שיחה ארורה אחת, שלא עניתי לה,
ואת בורחת. אני עוד יכול להרגיש את זה, יכול להרגיש אותך -
נוזלת לי מבין האצבעות. אבל בפועל, זה היה רק הדם שלך שנזל
מבין אצבעותיי, והדמעות שלי, שמאותו היום לא זלגו יותר בשביל
אף אחד ושום דבר אחר, חוץ ממך.
אולי עד היום לא עיכלתי את זה. עד היום אני לא מסוגל להרפות,
או לשכוח. את זעזעת אותי כמו שאף אדם אחר מעולם לא הצליח. וקשה
לי להאמין שעוד מישהו יצליח. אני עדיין מתגעגע אלייך, את
מאמינה? לא. את לא יכולה. את לא כאן יותר. לא כאן, ולעולם לא
תחזרי. אני לא יכול שלא לחשוב שאולי יכלתי למנוע את זה. ואני
לא יכול להמשיך לחיות את השקר השטחי הזה, של
'החיים-מושלמים-והעולם-ורוד.' אני אפילו מרגיש שאני מחלל את
כבודך. את זכרך. את זכר האהבה שלנו.

שתי דקות. זה כל מה שאני צריך כדי לחזור אלייך. שתי דקות להפרד
ממנה, לנעול את עצמי בחדר השני, ו...
לחיצה אחת על ההדק.
זה כל מה שמפריד בינינו.