נטשת, את ליבי בסורג ובריח נעלת.
נשארתי אני כחצי חסר, מנעול ללא מפתח,
לא תזכור לבבי, הנה אתה שוכח.

כרובים ושרפים במתק שפתיים
ינסו לבבי אז לפתוח.
אך ליבי ינעל כגזרה משמים,
כי אותך מסרב הוא לשכוח.

עדיים ופרחים, מתנות לי ישאו,
אך הם לי חסרי כל עיקר.
רק פינה לי בלב, אחת גדולה וטובה,
לך היא, ולהם יוותר כל השאר.

איני חפצה במתנות, בממון לא ייקנו אהבתי.
חפצה בגופך, במגע ידך בידי.

אכן, משמחים אותי השרפים,
מנעימים שהותי הכואבת.
אך ליבי באהבתך חפץ,
אהבה נצחית ונכספת.

כי במבט עינייך הוצף ליבי אור.
בחיוך משפתייך רעד גופי מבלי קור.
ובמשפט אחד, בן שלוש מילים,
נפתחו לגן-עדן דלתות ושערים.
וארחף אחוזת הלמות,
אל קרקע של קודש, אדמת לבבך,
גן-עדן קטן עליי אדמות,
הלא הוא גופך ועמקי נשמתך.

וקסם רגעי אחוש באוויר,
ואראה אותך, כה מרשים כה כביר.
אלוהים הקטן שלי, אתה הוא זה,
בבת-עיניי ומושא סגידותיי.
ותביט בי מבט אוהב ונוגה,
ויידום העולם מתחתיי.

ולפתע אפול על הקרקע,
שבורת לב ודועכת.
ותיעלם דמותך מעיני, כי חפצת ללכת.

ואבכה ואזעק אל מרום שמיים,
שתשוב ותישאני עליי כפיים.
אך רק מלאכים מחויכים ירדו,
יבשו הדמע, עבי עייני יסגרו.

"פתחי לי ליבך" יאמר האחד,
ואני אסרב, אחשוש ואפחד.

כי איני חפצה בחוסר המהות,
כי אם באהבה האלוהית שהענקת אתה,
תחושה עילאית, של הדר ועליונות,
חלקת אלוהים הקטנה.


זה שיר שכתבתי בגיל 14.
הוא אולי קיטשי בטירוף, אך הוא מגולל סיפור אהבה ראשון ונכזב.