עומדת.
חצי ערומה מולך.
מביטה בך, כשאתה מדבר. מנופף בידיך, מנסה להסביר. לא שם לב לזה
שאני חצי ערומה. זה לא מגרה אותך. זה לא עושה לך דבר. זה לא
מזיז לך. אתה מספר מה קורה בחייך, שופך את הכל, נסחט עד הטיפה
האחרונה. ואז נרדם. לצידי. לבוש כולך.

הולכת.
חצי ערומה לצידך.
רחובות תל-אביב רועשים וקרים כל כך. במיוחד אם את חצי ערומה.
כל אחד בשלו, ואתה בשלך. ממהר, הולך לשם, לאור, רוצה להשיג
אותו, לתפוס אותו, לגעת בו. כי מגיע לך. ידך אוחזת בפרק ידי
בחוזקה, לא מרפה, ואני נגררת אחריך, כמעט מועדת, אך בזכות
האחיזה שלך נותרת על רגליי. מחייכת ביני לבין עצמי ומודה על זה
שאתה מחזיק אותי. לא כי אני מפחדת ליפול, כי זה עושה לי טוב
לדעת שאתה לא רוצה שאני אפול. שאתה מפחד לאבד אותי בקהל
הסוען.
"אתה לא תאבד אותי", אני צועקת מבעד לרעש, אתה רק מסובב אליי
את ראשך - לא שמעת אותי בגלל הרעש, אבל שנייה לפני שאני חוזרת
על דבריי אתה מסובב את ראשך חזרה - משקיף על הדרך, עוקף
מכשולים. ולי נותר לשתוק. חצי ערומה לצידך.

שותקת.
חצי ערומה מאחוריך.
מביטה בחיים שקורים לך, רואה הכל דרך עיניך.
מחבקת את מותניך ונצמדת קרוב קרוב. אני יודעת מה קורה אצלך
בפנים, אני מרגישה את הסערה, עוצמת את עיניי חזק חזק, מתרכזת
רק במותניים שלך, רק בבטן, רק בך - רוצה שתירגע, שיהיה לך טוב,
שתנשום לשנייה - רק לשנייה! חצי ערומה, עוטפת אותך.

אתה נעצר.
דומם. דרוך.
מרפה את אחיזתי, משחררת אותך.
יודעת, שכעת אתה תמשיך בחייך. אתה תלך, תרוץ, תנופף בידך.
כי מגיע לך.

עושה צעד קדימה. ועוד אחד.
מתרחק ממני טיפה, כעת אני רואה אותך יותר טוב, במלוא הדרך.
אתה קופא במקומך.
וגם אני.
ידיי לצידי גופי, עיניי פקוחות לרווחה, וגופי דרוך.
בטני כואבת מרוב ציפייה והתרגשות.
מדוע עצרת?

אתה מסתובב.
מביט בי מלמטה למעלה,
עיניך מטפסות במעלה גופי, מגיעות מקרסוליי, אל שוקיי, אל ירכיי
- מעלה מעלה אל ביטני, שדיי, צווארי - הסנטר שמעולם לא שמת לב
אליו עד עכשיו, שפתיים הפסוקות טיפה, אפי ועוצר בעיניי.
עוצם עיניך ומרכין את ראשך. ידיך על ליבך, בתנועת תפילה, ואני
בוכה.
אתה פורש את ידיך אליי,
ולפתע שם לב, שאני ערומה בין זרועותיך.