הוא אוהב לאכול. הרבה. כשסבלימינל שר "בור ללא תחתית" זה היה
על הבטן שלו.
עוד לא נמצא הדבר שהשביע אותו. לא היה דבר שהוא לא אכל - מכל
הצבעים, מכל המינים, מכל הגוונים, מכל חלק הגוף של כל חיה שאי
פעם החזיקה נשמתה באפה.
מעשב השדה דרך פרי היער ועד יבול העץ.
הרופאים איבחנו אותו כתופעה - היה לו מטאבוליזם איטי יותר
מהזמן שלקח לגלות את המעילה של אתי אלון. אולם הגוף שלו יכל
לייצר כמות כביכול בלתי מוגבלת של תאי שומן, ולהעביר את כל
העודפים אליהם.
הוא לא התעמל הרבה, ונראה בהתאם. הוא נראה כמו שילוב בין
הפרופסור המטורף אחרי חומוס-פול והכדור פורח מסדרת הקאלט
'האסיר' מהסיקסטיז. ואם אתם לא מכירים, דמיינו מה היה קורה
לגארפילד אם הייתה לו גישה בלתי מוגבלת לכל מפעל ספגטי בעולם.

יום אחד הוא הלך לו ברחוב הראשי. סתם ככה. טוב, לא סתם ככה
בעצם, אבל לא היה מה לאכול בבית אז הוא התחיל להרגיש רעב מציק.
פתאום, איפה שהיה פעם חנות החשמל של מאיר, שהיה פעם - כמה
מפתיע - החשמלאי השכונתי, הוא ראה חנות חדשה. קראו לה, בפשטות,
'אכול כפי יכולתך', ועל חלון הראווה, על שלט צהוב-זועק באותיות
אדומות בולטות, נרשם 'לרגל הפתיחה - אכול כפי יכולתך מזמינה
אותך למרתון ביום ראשון. הזוכה - לוקח טייק אווי'. אחרי שניגב
את פיו ודרך החוצה משלולית הריר שיצר, נתן למוחו לתפקד בדיוק
מספיק זמן כדי לגלות שהיום היה יום ראשון. לקח לו עוד רגע עד
שהוא קישר בין השניים (כולסטרול בכמות מסוימת מכהה את החושים
יותר מאלכוהול), וצעד מאושר פנימה. בפנים מאות אנשים ישבו
וחיכו. הוא הבחין שהמקום גדול בצורה משמעותית ממה שהוא נראה
מבחוץ. ממש. אבל ממש.

הוא התיישב, ושמע דיבורים על כך שבעוד 6 דקות תתחיל התחרות.
לאחר בירור זריז הוא גילה שאין אפילו דמי הירשמות.

הוא חיכה את הדקות, סופר כל שנייה במוחו, מצפה לבשר שיוגש
אוטוטו לשולחנו ואז פעם נוספת הוא יוכיח כי חורים שחורים
יכולים להיות יציבים במרחב-זמן, או לפחות במרחב שבבטן שלו.
לאחר ציפייה ארוכה יוצא אדם מהמטבח ואומר כי השף מצטער אך ייקח
עוד מספר דקות להתחלת התחרות. הוא שונא את המושג הזה, מספר
דקות. זה כל-כך מזויף - מספר דקות זה גם 5,251,600 דקות, שזה
יוצא שנה. והוא לא מתכוון לרעוב שנה.

המגשים החלו לצאת. מאוחר מדי הוא גילה שהוא בסוף השורה, והוא
יהיה בין האחרונים שיקבלו מגש. זה לא כזה נורא בעצם, הוא חשב,
כל אלה שחושבים שהם יכולים עליו כבר מתחילים לבלוס עכשיו והם
יתייאשו יותר מוקדם, מה שישאיר יותר אוכל בשבילו.
המגשים התקרבו אליו. הוא שמע את בטנו ששה לקרב בין רעב לחוסר
פיזי של מקום בבטן.
לפתע המנה הוגשה לפניו. זו הייתה צלחת משיש לבן טהור, דק
להחריד, מלאה עד לעייפה ב-נבטים. וגזר גמדי. טרי.
הוא בהה בצלחת ואמר לעצמו 'כל הכבוד, המסעדה הזו כל-כך טובה,
יש בה אכול כפי יכולתך בשלוש מנות - אפילו באנטיפסטי שלה!'
הוא דחף לפיו עד הנבט האחרון ושלח את ידו לאוויר בבקשה לעוד.
מייד הגיעה צלחת נוספת לשולחנו שופעת ב-נבטים. וגזר גמדי.
"סליחה כבר אכלתי את זה, אני מוכן למנה עיקרית." המלצרית במבט
מבולבל ותמוה אמרה, "סליחה" ולקחה את הצלחת בחופזה. היא חזרה
אחרי זמן מה ושמה על שולחנו, בעוד הוא מחייך מאוזן לאוזן, צלחת
חדשה עמוסה ב-נבטים. וגזר גמדי.
"מה את חושבת שאת עושה?" הוא אמר לה, טון הדיבור שלו היה כעוס
משהו.
"אדוני, זה מה שאנחנו מגישים פה." אמרה המלצרית ופנתה ללקוח
שלידה.
הוא חזר לצלחתו. 'אוקיי, אני יכול לעשות את זה. זה בסך הכל, גם
אוכל. ויש בזה ויטמינים וכולי'. אז הוא נשאר. ואכל.
יש אנשים הטוענים שהוא לא עזב את המסעדה בלילות, כי בימים היה
אפשר לראות אותו שם קבוע, באותו מקום, עם ערימת צלחות לידו
שמדי פעם מלצרית חסרת-תעסוקה אוספת ב-20-30 נגלות.

בעל המסעדה עושה כסף גדול ממנו, כל פעם תיירים משלמים כסף טוב
לראות אותו. מקומיים מתערבים כמה הוא הרזה מאז שנכנס, וכמה עוד
הוא יישאר, כשהמנהל משמש כברוקר.
והוא, שתי מחשבות מסתובבות בדד בראשו משך כל הזמן. אחת היא:
"אני אראה להם. אין מי שיביס אותי. לעולם."

המחשבה השנייה הייתה:
"ת'אמת, זה לא רע. זה דווקא די טעים..."