אתה לא באמת מכיר אותי... אז אולי הגיע הזמן שתדע.

ישבתי אתמול בחדר שלי, כל הארגזים ממלאים אותו, הכל לבן-סיד
שנצבע זה עתה, וזיכרונות ישנים וטריים כאחד.
רציתי לספר לך - אני עוזבת, אני משאירה הכל מאחור. את הריח של
החדר חסר הרהיטים, את הצבע הלבן שעושה לי טשטוש בעיניים, את
התמונה שלך שהדבקתי על הקיר ואני לא מעיזה לנסות להוריד כדי
שלא תקרע, ואת הזיכרון של החיוך שלך אחרי שיצאת מהחדר הזה
כל-כך הרבה פעמים בשש בבוקר, וכל-כך שמחת שאתה לא צריך ללכת
חצי עיר בחושך לבד כי בחוץ כבר היה אור...  את השיר שניגנת לי
על הגיטרה היפה שלך פה על המעקה במרפסת, ואיך שהתרגשתי - כי
המשאלה הכי גדולה שלי תמיד הייתה שינגנו לי שיר שבאמת ייצג
משהו.
את המסיבת הפתעה שלא יכולת להגיע אליה, שאיכשהו בלב בפנים
שמחתי שלא הגעת. לפעמים, כמה שעות עם החברות הכי טובות שלי
גורמים לי לאושר אמיתי. רגעים קטנים של שקט ושמחה אמיתית הם
דבר מאוד נדיר - ואני מנסה לנצל אותם כמה שאפשר.
אני בעצם לא ממש בטוחה למה אני כותבת לך את זה, אני לא מתרחקת
יותר מידי... בעצם, אני אהיה אפילו יותר קרובה אליך משחשבתי.
אבל בעצם, מצד שני, זה סופה של תקופה. אני לא מדברת רק על
העזיבה, זה גרם לי לחשוב. זה באמת סופה של תקופה, בכל מובן
אפשרי. דברים שהשתנו, לעולם לא יחזרו להיות כמו שהיו, וקשה לי
להחליט אם זה יותר עצוב משמח או להיפך. אני כבר מבולבלת
מהחיים.

באותו היום שהייתי זקוקה לך יותר מתמיד לא ידעתי לבקש עזרה.

אז ירדתי לאותו החדר הגדול והריק שאני משאירה מאחורי היום,
אפילו אז הוא היה יחסית ריק, ובכיתי.
פשוט בכיתי, בכי שלא יצא לי כבר כל-כך הרבה שנים. בכי שהוא לא
בשביל שידעו שאני עדיין פה, שישימו לב אליי, לא בשביל שיראו מי
אני באמת, לא בשביל שסוף סוף יבינו שיש בי משהו מעבר לחיוך
התמידי. בכיתי בשבילי, בשביל מי שאני, בכיתי בשביל הכל.

בכיתי על זה שאני לא מסתדרת עם ההורים שלי, וגם בחיים לא אסתדר
- ואני אפילו לא מצליחה להאשים את גיל ההתבגרות, על זה שאני
מקנאה באחותי הקטנה, שהיא כל כך מושלמת. בכיתי על זה שכבר מזמן
עברתי דירה, ועדיין לא התגברתי על הגעגועים לאנשים שאני הכי
אוהבת, ולשכונה הישנה שלי, ולחברויות הנפלאות שהשארתי מאחור.
בכיתי על זה שהאנשים שמכירים אותי הכי טוב, לא מכירים אותי
באמת. על היחידים שבאמת באמת מכירים אותי ונמצאים כל-כך רחוק
ממני.
בכיתי על זה ששבועיים לפני שסבא שלי נפטר, אני תכננתי את
המסיבת בת מצווה שלי, ולמרות שהייתי היחידה במשפחה שכל-כך ידעה
שהמוות שלו קרוב, עדיין הייתי שקועה בעניינים שלי. על זה
שכשהוא נפטר, הכרחתי את עצמי לבכות - למרות שלא באמת הפנמתי את
זה. על זה שרק באזכרה שנה אח"כ בכיתי באמת, ואז ניסיתי להסתיר
את זה.
בכיתי על כל הפעמים שרק רציתי לצעוק לעזרה, ובמקום זה המשכתי
לצחוק ולחייך. כמו כולם באיזשהו מובן.
על כל הפעמים שרק עשיתי הצגות לעולם, ולא הייתי עצמי.
על שלושת הכלבים שהיו לי וההורים שלי מסרו אפילו שהם הבטיחו
שלא.
בכיתי על כל הפעמים שבהם שיקרתי כשרצו לעזור לי, ואמרתי שהכל
בסדר איתי. ועל זה שאח"כ בכיתי על זה שלא שמים לב אליי כשרע
לי.
בכיתי גם על זה שדחיתי את החיבה של אנשים שבאותו הזמן היו פחות
חשובים לי, ורק כשהיה כבר מאוחר מידי הבנתי כמה משמעותיים הם
בחיים שלי. ממש על זה נאמר "אתה לא מבין מה יש לך ביד עד שזה
כבר לא שלך..." וזה נכון. כ"כ נכון.
בכיתי על כל הפעמים שהייתי ילדה קטנה, ועל כל הפעמים שהייתי
בוגרת מידי. על כל הזמן שהעמדתי פנים שאני מישהו שאני לא, אבל
רציתי להיות.
על שלא שמרתי דברים שלי שהיו חשובים באמת- לעצמי, ואח"כ
התחרטתי.
על זה שעשיתי טעויות שאנשים אחרים שילמו עליהם את המחיר.
על זה שהפסדתי חברויות עם אנשים שהיו חשובים לי באמת, בגלל שלא
טרחתי לשאול למה אנחנו כבר לא מה שהיינו פעם.

ובסוף, בכיתי הכי הרבה. בכיתי בגלל הפינה הזאת בלב שלי, עמוק
עמוק, שידעה שאתה בחיים לא תקרא את זה. על הפינה הקטנה  שעדיין
בסתר, רצתה שאתה תיכנס לכאן ותראה אותי בוכה.