זה סיפור שסיפר לי סבי לפני כ- 20 שנה, סיפור שעבר אליו
מפי סבו שלו, אודות מאורע שהתרחש בזמנו של הסבא שלו - כלומר,
כשש דורות אחורה!
המאורע התרחש, כמדומני, בשנת 1770, שנה פחות או יותר - הזמן
משכיח פרטים מדויקים כמו תאריכים, במיוחד בסיפורים שעוברים מסב
לנכד כמה וכמה פעמים; וכששעון-יד עם חלון קטן של תאריך - שכיום
מצוי על ידו של כל ילדון זב-חוטם וג'יגה-בייטים - היה רק חלום
רטוב של שענים רומנטיקנים בזמן ההוא. אז, יכולת מקסימום: לתקוע
מקל-מטאטא בגינה, ללכת ולהציץ בשעון האורלוגין של השכן העשיר
בכפר, לרוץ מהר אל הגינה ולסמן את הנקודה שצלו של המקל נופל
עליה - כך לעשות 12 פעמים - כל שעה עגולה; ובסופה של הריצה
המטורפת הזו הלוך ושוב - היה לך שעון-שמש פרטי, שהראה בערך את
השעה ביום. כלומר, בימים שהייתה שמש בהם. אם רצית דווקא לדעת
מה השעה ביום מעונן או בלילה - היית צריך שוב לרוץ בשביל זה אל
הבית של אותו שכן עשיר.
    באותה שנה שאנו מדברים בה, בבוקר יום קיצי אחד,
הסבא-של-הסבא-של הסבא שלי - ששמו הוא יענקלביץ ברקו, ובקיצור,
כפי שכולם קראו לו אז - ינקו, איש קטן וצנום, כחול עיניים,
ששפם אדירים אדמוני לו, היה עובד בשדה התירס שלו, כמנהגו מזה
40 שנה [שנה פחות, שנה יותר - כאמור, עבר הרבה זמן מאז - מה
גם, שזה לא כל כך חשוב! (כן, אני יודע - סיפורים שעוברים מסבא
לנכד ומאב לבן, הם קצת ארוכים וגדושים בפרטים משעממים, לא
הכרחיים ולא מדויקים מי-יודע-מה - התנצלות קצרה ולא הכרחית של
המחבר.)]
השדה השתרע לו, לא הרחק מבייתו ששכן בכפר קטן שבדרום רומניה,
למרגלות הר לא גבוה. כאמור, סבא-ברקו היה עובד באותה שעה - שעת
בוקר מוקדמת, מפריד את הגרעינים מקלחיי התירס המיובשים שקצר
שבוע לפני כן ואורז אותם בשקיות קטנות - על מנת לשלוח אותם
העירה, לשמש להכנת 'פופ-קורן' לצעיריי העיירה - במסיבות
ובערביי הקרנת שקופיות. (מצוירות ביד כמובן - אז עוד לא היו
שקופיות של סרט-צילום. אומנם המצלמה הראשונה כבר נבנתה בערך
באותו הזמן, אבל חוץ מהממציא וכמה מחבריו הקרובים - אף אחד אחר
עוד לא ידע על זה. ההמצאה הכי חדשנית ומסעירה, שהייתה ידועה
לאנשיי העיירה באותה העת - הייתה המצאת ה'פופ-קורן'. עד אז
חשבו שהתירס טוב רק לעשיית קמח תירס וממנו - לחם, וממליגה -
אוכל רומני עממי) ...רגע, בואו נצא מהסוגריים, אני פשוט חייב
לספר לכם סיפורון קצרצר זה:
למעשה, דודו של סבי הגה את המצאת ה 'פופ-קורן'. כמו כמעט בכל
המצאה, הוא עלה על כך בדרך מקרה, כתוצאה מתאונה קלה: הוא עמד
במטבח ביתו ושטף כלים, כשעל הכיריים מימינו, החל לרתוח שמן
במחבת; הוא הניח אותו שם בכדי לקלוט את חתיכות תפוח האדמה
שהכין לפני כן, כדי להכין לעצמו צ'יפס כמנהגו בכל יום שלישי
בשבוע. ואז, בלי כוונה, הוא פגע בידו בקלח-תירס מיובש, שהיה
תלוי למזל על הקיר (מנהג רומני עתיק ונשכח); קלח התירס נפל
למחבת עם השמן, ובעוד הדוד עסוק בלקלל את עצמו וללקק את ידו
שנכוותה קלות מנתזי השמן הרותח, החל לפתע קלח התירס להפגין
'סימניי חיים' - הוא החל לרטוט במחבת ותפרחות לבנות משונות
קיפצו ממנו ומסביבו.
הדוד המופתע טעם אחד מהם, היסס, הוסיף מעט מלח - והתלהב. כמוהו
התלהבו כל בני משפחתו, כולל גם סבא-ינקו, שמיד חשב איך לעשות
מזה עסק. הוא הציע לדוד להקים מפעל קטן לייבוש מהיר של
קלחיי-תירס (בעזרת מערכת של זכוכיות מגדילות גדולות, או משהו
מסובך שכזה), ולהפיץ אותם תחת השם : 'ינקו את קורן' (קורן -
הוא שמו של הדוד). אולם הדוד קורן חשב שאין לו שום סיבה לחלוק
את התגלית עם ינקו והוא פתח מפעל לבדו, מכנה לראשונה את המוצר
בשם 'פופ-קורן' (פופ - בדיחה פרטית שלו - הוא חלם בילדותו
להיות כומר). המוצר התקבל בהתלהבות רבה, אך המפעל פשט את הרגל
תוך זמן קצר, כי בתקופה ההיא, כמעט לכל משפחה רומנית  היה שדה
תירס משלה, או לפחות שכן עם שדה תירס שאפשר היה 'להשאיל' ממנו
כמה קלחים, ולא היה צורך לאף אחד לקנות את קלחיי התירס
המיובשים. פשיטת הרגל שימחה את יצר הנקמנות של סבא-ינקו, אולם
גם כך מאז אותו מקרה ועד מותו, הוא לא דיבר שוב עם הדוד קורן.
הוא, לעומת זאת, פיתח את השיטה מעט - במקום למכור קלחים שלמים
של תירס מיובש (ייבוש בתנור-בוץ רגיל - הזכוכיות המגדילות רק
שרפו את הגרעינים), הוא הפריד את הגרגרים מהקלחים היבשים וארזם
בשקיות נייר קטנות. למוצר זה היו קונים, כיוון שאנשי העיירה
הקרובה היו מוכנים לשלם מעט, בכדי שלא יצטרכו לאכסן כמות של
קלחי-תירס מיובשים, בשביל להכין מעט 'פופ-קורן' מידי פעם. זה
נתן לסבא-ינקו מעט הכנסה צדדית משדה התירס שלו. אולם, הכינוי
'פופ-קורן' כבר דבק במוצר, והוא נאלץ - תוך חריקת שיניים
וקללות גסות ברומנית - להחליף את המדבקות הנושאות את השם
'פופ-ינקו'  שעל השקיות, באלו הנושאות את השם - 'פופ-קורן'.
טוב, הבה ונחזור כבר לסיפור:

    ... ובעודו עובד ומפזם להנאתו פזמון רומני ידוע, החלה
חשכה לרדת לפתע. בתחילה החשיך הכל במערב, אך הצל הלך וגדל
מזרחה עד שהכל מסביב החשיך כמעט לגמרי - כמו בשעת ערב מאוחרת,
בטרם נמוג להט השמש לחלוטין, ותווי הפנים והמתאר של כל דמות
וחפץ הופכים מטושטשים, רוטטים  ולא ברורים; כדי כך, שצריך אתה
להתקרב ולהריח את צחנת נשימתו המהבילה של פלוני בכדי לזהותו,
ולומר לו, למשל:  הו, שלום אימא...
סבא-ינקו נשא את מבטו השמיימה וכפי שתיאר לעצמו - הירח כיסה
והסתיר את השמש, כשרק להבות עטרתה מבליחות מסביבו - ליקוי חמה.
סבא-ינקו לא הופתע במיוחד, מכיוון שפעמים אחדות כבר חזה
בליקוי-חמה וידע שבערך בתקופה זו של השנה, צפוי להיות אחד (הוא
היה איש משכיל יחסית לאיכר בתקופתו, מכיוון שידע ואהב לקרוא);
מה שהוא לא הבין, הוא מדוע נמשך הליקוי זמן כה רב; בדרך כלל
הליקוי נמשך דקות ספורות, שבהם הירח חולף בדיוק בין כדור הארץ
לשמש ומשום כך מסתירה ומטיל את צלו על פני הארץ. משחלפו הדקות
וכבר חלפה כחצי שעה והירח עדיין במקומו, מסתיר את השמש, עשה
סבא-ינקו את דרכו אל ביתו שבכפר, כדי להרגיע את אשתו ובנו
הקטן.
כשהגיע  אל בתי הכפר, הם כבר היו מחוץ לביית ובנו הקטן יילל
ובכה, ששעון השמש הקטן שלו לא פועל. גם רוב שאר התושבים היו
מחוץ לבתיהם; עומדים, מביטים אל השמיים שהחשיכו בטרם-עת
ומשוחחים בהתרגשות על מה שקורה.
נימה של פחד הייתה שזורה בדיבוריהם, ואחדים מהם אף הביעו בגלוי
את דעתם, שזהו מעשה עונשין של האלוהים - הנוקם בהם על שרבים
מבני הכפר נטשו את דרך הדת (היהודית), התפקרו וחיו כחילונים
גמורים.
סבא-ינקו שהיה חילוני אדוק בעצמו ואהב לראות חלקיי חזיר
מתפלשים ברוטב על צלחתו, נכנס עימם לוויכוח סוער, מכחיש מכל
וכל את הפירוש האווילי הזה לליקוי הממושך. אולם ככל שנקפו
הדקות והירח המשיך לרבוץ  במקומו, כמו התעייף משגרת מסעו
האינסופי והבודד בחלל והחליט לקשור את גורלו עם השמש, גברו
החששות בקהל מפני זעמו הנורא של האל. רבים מבני הכפר - כולל
טועמיי חזיר ובולסיי שרימפסים מושבעים - כרעו על בירכיהם,
בתפילה ובתחנונים לבורא - שיסלח להם על כל מה שהוא צריך לסלוח.
והם כרעו כך והתחרטו בקול רם על כל דבר שהם עשו בימי חייהם,
מתוך תיקווה שאחד מהדברים האלה - הוא הדבר שעליו הם נענשים,
ועתה משהם מתחרטים עליו - הם ייסלחו ויקבלו את השמש בחזרה.
מכיוון שכך, החלו להיחשף ווידויים מביכים מפי כל - כל סוד כמוס
ומביש, כל תעלול מלוכלך, כל מעשיי הניאוף, כל רגשות הקנאה
והחמדנות - שבמחשבה ובמעשה - התגלו ברבים, ומתוך כך החלו
מריבות והתקוטטויות. כמה נשים וגברים אף הוכו נמרצות בידי
בני/בנות זוגם, משהתברר להם כי נבגדו במשך שנים. כמה 'ארונות'
נפתחו לרווחה ומתוכם פסעו ויצאו מבוישים: לובשי שמלות בסתר -
שעירים ומסוקסים, הומואים ולסביות - שמעולם לא העזו לחשוף את
נטיותיהם. [זכרו נא, שמדובר ביותר ממאתיים שנה אחורה, ועוד
בכפר קטנטן ברומניה, שכתם נקודת-עט כדורי על מפה - בכל
קנה-מידה שהוא - תהווה הפרזה פראית בגודלו! - אז, הומואים
נחשבו לבריות מעוותות שמסכנות את שלמות הקהילה; זה לא היה כמו
שכיום - שבכל יום אביבי נאה, יוצאים להם 'מצעדי-גאווה' וורודים
של הומואים ולסביות בכיכרות אמסטרדם תל-אביב ופאריס, מפגינים
את שונותם ברבים ומנופפים באיבריהם החשופים לעיני כל - עידן
מודרני, בו דאגתו היחידה של הורה היא: שילדו יחבוש קונדום
בקיימו יחסי-מין מקריים עם זכר ו/או נקבה; זמן שבו קיום יחסים
עם הומוסקסואל - מהווה חוויה שכמעט כל צעיר נושא באמתחתו,
ומתהדר בה בסופה של איזו מסיבת 'אפטר-פארטי', תוך פידור אפו
באבקה, כשרק קומץ אנשים מסוחררים נשאר, ומסביב מתגוללים אשכים
בקבוקי אלכוהול ומים מרוקנים.]
...אולם לאחר כשלוש שעות של צעקות וגידופים, נשכחו כל המריבות
הקטנות הללו והתושבים חזרו אל מקור חששם העיקרי - העלמה של
השמש, או יותר נכון -  היתקעותו המשונה והמאיימת של הירח בין
השמש לאדמה. שוב חזרו האנשים לכרוע, לקרוע את בגדיהם כאות אבל
על 'מותה' של השמש ולהתפלל בדבקות לשובה לחיים; המצב נהייה
גרוע מרגע לרגע, עד שבמוחו של סבא-ינקו עלה הרעיון המהפכני
לסיבת מצבו של הירח ודרך פעולה לפתרון המצב.
הוא עמד וקרא לכל התושבים להתכנס בכיכר הכפר לאסיפת חירום.
מכיוון שהיה ידוע בכפר כאיש חכם ומשכיל (כאמור, מהמעטים שידעו
קרא וכתוב), נענו התושבים הנואשים לקריאתו ועד מהרה היו ישובים
כולם בכיכר החשוכה, מחכים למוצא פיו.

    סבא-ינקו, שנעמד על שוקת-מים מעץ למען יראוהו כולם,
פתח בהסברים על 'מנגנון השמיים', על הדרך שבה נעים הכוכבים
במסילותיהם זה מסביב לזה וכך גם כדור הארץ מסביב לשמש והירח
סביבו. [היו כמה קריאות-ביניים מצד אנשים שחשבו עדיין, שכדור
הארץ יושב במקומו כמרכז היקום, מונח על צמרותיהם של עצי גן-עדן
והשמש חגה מסביבו - כפנס בידו של אלוהים, הבודק את מעשה ידיו
יום-יום; ואלה נכנסו לוויכוח נלהב עם כאלה שחשבו דווקא, שכדור
הארץ הוא לוח שטוח ואליפטי - כמו ציור העולם בספרי הגיאוגרפיה
- והמלאכים, בהדרכתו של גבריאל, אוחזים בפינותיו ודואגים
לכוונו כל העת מול פני השמש - כמו נערה מתבגרת המכוונת
מראת-איפור קטנטונת מול פנייה - בשעת ניקוז חלב פצעוניה, ציבוע
שפתותיה או מריטת שערות שפמה עם פינצטה מוזהבת - אולם אלה וגם
אלה המפריעים הושתקו במהרה בידי שכניהם המשכילים יותר, שרצו
לשמוע את פתרון הבעיה שבידו של סבא-ינקו. הם היו מפוחדים כל
כך, שהיו מוכנים לשמוע כל מי שהיה לו איזושהי הצעה לפתרון
המצב, ומכיוון שרק סבא-ינקו התנהג כאילו יש פתרון כלשהו
באמתחתו, הם רצו מאוד לשמוע אותו.]
- "חברים...חברים, אנא שקט...תנו לי להמשיך!" צעק סבא-ינקו
בקול רם כל כך  שכולם השתתקו - מעולם לא שמעוהו מרים את קולו.
"...ובכן", המשיך סבא-ינקו בסבר-פנים חמור, זוקר את אצבעו:
"...זאת עליכם לדעת בטרם נמשיך: לקרני אור השמש המוטלות על
הירח, ובעצם גם על כדור הארץ, יש מעין כוח דחיפה - משום
האנרגיה העצומה שבקרניים הללו - וכוח זה, דוחף כל הזמן את הירח
ממנו והלאה וכך גורם לסיבובו של הירח מסביב לכוכבנו. מה שקרה
הפעם הוא (בקהל השתררה דממה דרוכה, בצפייה לשמוע את הסיבה
לאסון) ...שהירח נלכד במרכז שדה הכוח של קרני השמש! (כמה
אנשים בקהל פלטו 'אהה' של הבנה הנהנו בראשם, התרווחו בכיסאם
תוך הדלקת מקטרת והציצו מסביבם לראות אם שכניהם שמו לב לכך,
שהם היו הראשונים שהבינו) ...כלומר," המשיך סבא-ינקו, מנופף
בידו בהתלהבות ומצביע לכיוון הירח הלכוד - "...הירח נכנס
כהרגלו בין השמש והארץ, אבל מכיוון שהייתה 'פעילות גרעינית'
חזקה בשמש באותו הזמן, היא זרקה קרניים חזקות לכיוון הארץ
והירח 'נתפס' בין הקרניים הדוחפים אותו כמעט מכל הכיוונים,
ולכן אין הוא יכול להמשיך בדרכו!". (סבא-ינקו נעצר קמעה לשאוף
אוויר ולנגב את מצחו, מביט אל קהלו, לראות אם דבריו נופלים על
אוזניים מבינות. מרבית האנשים הביטו אליו דרוכים, סנטרם חפון
בידם ומצחם קמוטים כסחבות רטובות, ואומרי ה'אהה' מלפני כן,
הגיבו ב: 'אכן, אכן, אין כל ספק' וכדו'; קצב הכפר השמנמן, שהיה
ידוע בכושר לפירוק פרות וספיגת חביות בירה - יותר מאשר בכושר
לפתרון חידות, אף החל לומר, תוך שהוא סורק את דבלוליי שיערו
השומני לאחור: "כן, ידעתי זאת כל הזמן, הקרניים,זה תמיד בעיה
אתם..." אולם הוא כחכח בגרונו, השתתק ומצא רוב עניין פתאומי
בניקוי ציפורניו - מיד כשאשתו הנבוכה משכה בסינורו בחוזקה).
"ומשום כך," רעם קולו של סבא-ינקו בעזוז, "...הירח יכול לנוע
רק בכיוון אחד - להידחף לכיוון התנגשות בכדור הארץ היקר שלנו (
גל של מלמוליי חרדה נשמע בקהל) ...אולם אנו יכולים לשנות את
המצב, חברים!"
סבא-ינקו ליקק את שפתיו שיבשו, סירק את שערות שפמו לצדדים
והרים את ידיו בהרגעה. סערת המלמולים שככה בצפייה לדבריו. "מה
שהירח צריך, חברים, זו עזרה קטנה מאתנו! הירח צריך רק לדחיפה
קלה כדי לחלץ אותו ממצבו, ואז הוא ימשיך בדרכו כמימים ימימה.
וה-'דחיפה' הזו, היא תוספת של אנרגית-אור מצדו האחד - כך שהוא
יידחף הלאה ויחליק שוב אל מסלולו.
לפי חישוביי כרגע, אנו צריכים להתרחק מערבה, כ- 30 קילומטרים
לפחות,  מרחק זה יצטבר אל המרחק שאנו עושים בתנועתנו על גבי
כדור הארץ תוך כדי סיבובו מערבה על צירו - כך שלא נהיה ממש
מתחת לירח, אלא יותר מצדו האחד; ומשם נצטרך להאיר עליו בכל
האמצעים שברשותנו, בעזרת כל מראה שנוכל להשיג - ולשם כך נקרא
לעזרת בני כל הכפרים שמסביב; ואז - הירח יזוז ואור השמש הטובה
יחזור אלינו!". סבא-ינקו סיים את דבריו, כשהוא שולח מבט ארוך
מעלה, ידיו פרושות לצדדים ואור השמש הקלוש נגה על פניו ומבליח
בקצוות שפמו האדמוני.
הקהל פרץ בתשואות סוערות, בכי וצחוק של שחרור, מעודד מהתקווה
להציל את הירח, הכפר ואת העולם כולו מאסון כל כך טרגי.
סבא-ינקו חייך לנוכח השפעת דבריו המרגיעים (הוא עצמו לא היה כל
כך בטוח שיש  צדק רב בדבריו ושאכן תכסיסו יפעל כמצופה, אבל
משהו היה חייב להיעשות לפני שכולם יתמוטטו מפחד).

    הוא החל לחלק את האנשים למשימות הדרושות לביצוע
התוכנית: חלק מהאנשים נשלחו להסביר בקצרה ולקרא לבני הכפרים
הקרובים לבוא במהרה, הנשים נשלחו להכין צידה לדרך ולארוז את
התינוקות, על חלק אחר הוטל להכין לפידים במספר רב ככל האפשר
ולארגן חומרי דלק ובעירה נוספים - נפט, קרשים, בולי-עץ שנחטבו
להסקה לקראת החורף הקרב וכל דבר אחר היכול להידלק ולהפיץ אור,
כולל ריהוט ישן; וכולם באופן כללי נצטוו להביא עימם כל מראה
שקיימת בביתם - כולל מראות איפור קטנטנות וגם כאלו שבדלתות
ארונותיהם.
וכך יצאו האנשים, דחופים ובהולים בדרכם למילוי משימותיהם
ואווירה קדחתנית של פעלתנות מילאה את הכפר כולו; אנשים ממהרים
מפה לשם ומשם לפה, כולם מושיטים יד לשכניהם. כל האיבות
והמריבות נשכחו בתחושה זו של דחיפות ופעולה חשובה למען הצלת
הכפר והעולם כולו; וסבא-ינקו מנצח על הכל.
תוך חמש שעות מולאו כל המשימות ובכיכר הכפר התאספו כל אנשיה
וכן גם רוב בני הכפרים האחרים; רכובים על חמורים, אתונות,
סוסים ופרדות, רתומים לכל סוג עגלה אפשרי; עמוסים לעייפה
במראות בחומריי הבעירה השונים וברוב דבריי מזון ומשקה חריף -
שהרי ידוע, שאין כבטן מליאה לעודד את תעצומות הנפש והרוח.
סבא-ינקו עלה על חמורו בראש המחנה, אוחז במצפן ימי גדול מפליז,
בדק את הכיוון מערבה ואז הרים את ידו, ומביט אל הקהל הרב
שהשתתק למראהו זה - הושיט את ידו לפניו ושאג במלא כוח ריאותיו
המצומקות : "קדימה אחרי!". הוא בעט קלות בצלעות חמורו והתחיל
להתקדם, כשכולם נוהרים אחריו בשיירה ארוכה, ארוכה.

    לא עבר זמן רב ושירה אדירה בקעה מבין האנשים, הולכת
ומתפשטת כאש בערמת קלחיי תירס יבשים, והיא לא פסקה לאורך כל
המסע : שירי תקווה, שירי מולדת, שירי ניצחון ואף מקומם של שירי
אהבה פופולריים לא נפקד; אווירת המתח והפחד התחלפה לה אט אט,
במין אווירת חג מיוחדת; הקרבה של כל ההמון יחדיו, הפיחה תחושה
של עוצמה, של כוח לשנות דברים וגורלות, לעמוד איתן כנגד כל
איום וסכנה, ולהודפה ביריקה אחת משותפת וכבירה.
חזיון מרהיב היה זה - מראה השיירה העצומה, כ - 400 איש אישה
וילד (וגם חמורים, סוסים, אתונות, פרידות וכלבים רבים) - נעים
כגוף אחד, שרים בהתלהבות, לפידים יורקי גצים בידיהם, חולפים על
פני שדות תירס ושיבוליי חיטה גבוהים, בין גבעות ומעבר לנחלים;
שום דבר לא עצרם או עיכבם; הסוסים, הפרידות, החמורים והאתונות
- כאילו הרגישו באווירה זו של דחיפות וחשיבות , ואף אחד מהם לא
התמרד או שבר את רגלו - כמנהגם בימים רגילים; כולם נהרו מערבה
בעקבות סבא-ינקו הדוהר על חמורו, מערבה מהכיוון שהורתה מחט
המצפן הכבד שעל בירכיו.
המסע ארך כחמש שעות. כשהגיעה השיירה לקרחת יער גדולה, נעצר
סבא-ינקו וצעק כשהוא מרים את ידו : "כאן!"
כולם נעצרו גם הם וירדו מחמוריהם, סוסיהם, אתונותיהם
ופרידותיהם. ושוב גאתה פעילות קדחתנית כשהחלו האנשים לפרוק את
הציוד, וסבא-ינקו מכוונם: מראות לצד זה, עצי הסקה וחומריי
בעירה לצד האחר, מזון ומשקה לצד ההוא ותינוקות עם אחיותיהם, או
אחיהם - לפי בחירתם - נשלחו לשבת בעגלות ולא להפריע.
לאחר זאת, הוערמו כל חומריי הבעירה והדלק בחצי גורן ענקית-
כמאתיים מטרים קוטרה - שצידה הפתוח כלפי הירח והשמש; ומסביב
לחומה זו של חומריי תבעירה, התיישבו כל בני הכפרים,  צמודים זה
לזה, שותפים בעל כורחם לגורל אחד. כל מיני מראותיהם מונחות
לפניהם - כשפניהן אל האדמה והם אוחזים בלפידים בידיים רועדות
מהתרגשות.

    סבא-ינקו נעמד במרכז הגורן, כשפניו אל היושבים
המביטים בו בצפייה דרוכה - 'הרגע הגיע! האם יצלח הדבר בידו?
היסורו גרמיי השמיים לרצונו? האם ינצל כדור הארץ מריסוק מחריד
על ידי אבן הבליסטרה השמימית - שאלפי שנים השתעשעו אנשים
וילדים בציור פנייה המחייכות? האם נכון היה הרעיון שהבזיק
במוחו? האם יספיק? האם לא יכשילו עננים לא קרואים את תוכניתו?
...הס, מוח חסר אמונה, כולם מחכים לך, כולם מביטים בתקווה ...
גם האישה והילד בקהל, הוא עוד לא אכל ...די, שקט, להזדקף
...לחיים או למוות!'      
הוא הרים את שתי ידיו גבוה מעל לראשו, ואז, הוריד אחת מהן - כל
הכפריים זרקו את לפידיהם הבוערים אל הערימה הגבוהה שלפניהם;
תוך דקה עלתה חומת להבה עצומה, כתומה אדומה, כחולה,רושפת כאש
השטן, מזנקת גבוה אל על, חורכת את פניהם ובגדיהם של היושבים,
מאלצת אותם להיסוג לאחור מעוז חומה; אולם כולם  חזרו לישיבתם,
ממשיכים להביט בדריכות אל סבא-ינקו העומד במרכז הלהבות וידו
השנייה מורמת עדיין, ידיהם אוחזות במתיחות בראש מראותיהם
המונחות לפניהם; אז, ניתן האות - סבא-ינקו הוריד באחת את ידו
וכולם כאחד זקפו את מראותיהם, כך, שקרניי אור להבות הבעירה
העצומות השתקפו בכולן וניתזו מהן כשהם מתאחדים לקרן אחת אדירה
מעל, הנורית אל פני הירח הלכוד.
שקט מתוח שרר באוויר, רק רחש הגצים המתבקעים נשמע; תינוקות לא
בכו וכלבים לא נבחו; כולם הביטו אל הירח הנשזף באורן של המראות
הרבות, המכוונות אליו כעשרות רבות ומאות של עיניים מתחננות
לישועה. כך קפאו כולם במצב זה, משך כ- 15 דקות ארוכות... ואז,
אט אט, בתנועה כמעט איטית מכדי להבחין בה, החל הירח לנוע
בהססנות, קרני השמש מתחילות להתחזק ולהבליח מצדו המתרחק, ועוד
להתחזק ועוד; ועדיין שקט מתוח בקהל: אין פוצה פה, ואין נובח,
ואין מיילל, ואין  נוער, וצוהל... והשמש הולכת ומתגלית והאור
הולך ורב והירח כבר מסתיר רק את צידה האחד  של השמש וצידה האחר
הולך וזורח ומסמא את העיניים, ואז, כאילו נדחף נבעט הירח - כמו
היה בלון ממולא בגז שנעזב לפתע והשתחרר, או פקק שמפניה ששוחרר
מתפישתו ...הוא יצא, עבר באחת מעל פנייה של השמש והיא התלהטה
לעיני החוזים בה ואורה ממלא את הכל, מסמא את עיניים הנעוצות
בה, קרניה מפזזות על הכל: אנשים, תינוקות, ערמות-מזון, עגלות,
סוסים, פרידות, אתונות וחמורים; ועל סבא-ינקו - העומד, ידיו
פשוטות לצדדים, מביט בה ובוכה באושר.
ואז, שאגה עצומה ואדירה בקעה מגרונות בני הכפרים והם פרצו אל
מרכז הגורן, מזנקים מעל ללהבות, מרימים את סבא-ינקו הצנום
וההמום על כתפיים ויוצאים במעגלות מחולות; בוכים וצוחקים
ומתנשקים ומתחבקים עם כל מי שקרוב - גם כלבים ותינוקות לא
התחמקו; ופוצחים שוב בשירי ניצחון רומניים ושוב רוקדים, ושוב
שרים - במשך שעות, לאורה של השמש ההולכת ושוקעת מערבה.
אז, נפרשו על סדינים גדולים דבריי המזון והמשקה הרבים וכולם
הסתערו עליהם, אוכלים ושותים מלא פיהם, מלאים בשמחת-חיים,
מרימים כוסית לחיים, ועוד כוסית לחיי ינקו ועוד כוסית לחיי
השמש, עוד רגל מטוגנת של תרנגול, ועוד אומצת-בקר, עוד בקבוק
יין ועוד חביונת ליקר דובדבנים, עוד צלחת 'ממליגה' עם שמנת
ועוד סלטים - מכל המינים והסוגים; ואחרי כל זה, ישבו כולם
ולעסו מערימות של 'פופ-קורן' שזה עתה הוכן: במלח, בסוכר
ובחמאה, וקול ה 'קרחשצקשצק...' של ה'פופ-קורן' הנטחן בפיהם של
400 איש ואישה עלה ומילא את האוויר; ואישתו עבת המותן של
סבא-ינקו, עוד עומדת ומכינה סיר ועוד סיר של 'פופ-קורן' טרי
לכל העדה.
לאחר כל זאת, כשהחשיכה כבר ירדה - אך זו הפעם בצורה רגילה
ובשעה הנכונה - העמיסו הכפריים את שארית הציוד והמזון על
עגלותיהם, ושמו פעמיהם חזרה לביתם, שיכורים שבעים ומאושרים.

    למחרת בבוקר קם ילדו של סבא-ינקו, מוקדם - מייד כששמע
את אביו קם מיצועו לקראת לכתו אל השדה. הוא מיהר אל החלון,
הביט אל החצר ואז הפנה את פניו לאביו ואמר כשהוא מחייך באושר:"
אבא, השעון של השמש שלי - עובד".

    "... ומאז," אמר לי סבי - נכדו של הבן של אותו ילד
מאושר - "חוגגים כל שנה באותם כפרים את אותו היום הגדול -
שהירח ניצל מליפול על פני האדמה ואת שובה של השמש - בסעודה
גדולה וחגיגית. עם נרות רבים הדולקים על גבי שולחנות, המסודרים
בחצי גורן במרכזו של כל כפר; והמראות הענקיות: כארבעה מטר
גובהן ושני מטר רוחבן, שהוצבו בכל כפר מאז יום השנה הראשון
למאורע - מכוונות בקפידה ובדייקנות, ע"י מנגנון מורכב של גלגלי
שיניים ומנופים, אל פני הירח המחייכים מעל - תזכורת וסמל לאותן
מאות מראות קטנות - אותן מאות עיניים בוערות קטנות, מתחננות,
שהופנו אליו לפני שנים בקרחת-יער גדולה - כדי שיזוז מעט ויחמוק
מרתק חיבוקה החם של השמש, ואז יניח לה להדוף  אותו שוב אל
מסלולו המתעקל מסביב לאימא-אדמה.
יום זה נקרא מאז בפי כל - 'יום ינקו הקדוש'.

    " ...כן," חייך אלי סבי, מרים 'פופ-קורן' בודד מהקערה
ששמתי לפניו, ועוד הוא מסתכל עליו, אמר ביראת-כבוד:
"הסבא-של-הסבא-של-הסבא שלך היה אולי איש רזה וקטן - אבל אדם
גדול!"
                                         

הערת המחבר: לקראת הכנת סיפור זה לפרסום, ניגשתי לספריה
הגדולה שבבת-ים - (עיר קטנה ליד תל-אביב) וחיפשתי בארכיב
הממוחשב, פרטים על ליקוי החמה.
אולם למרות שסרקתי הלוך ושוב בכל קרביו של המחשב, לא מצאתי אלא
רק את ציון המאורע ותאריכו - שום אזכור לגבי דבר יוצא דופן
כלשהו שארע בו, למעט פרט יבש המציין כי: 'הפרטים המלאים אודות
ליקוי חמה זה, נמחקו מהמחשב עקב טעות-אנוש'... וזהו!
מסקנתי מכך היא: שידו של ממישהו - בזדון - מחקה את הפרטים -
פרטים מביכים מבחינת עולם המדע וחוקריו.
כלומר, מכיוון שאף אחד מבין המלומדים, האסטרופיזיקאים,
האסטרונומים וכל האסטרו- האחרים, לא יכל בשום אופן להסביר את
התופעה המוזרה הזו - של ליקוי-חמה ממושך כל כך; וכן גם, מדוע
התופעה הפסיקה לפתע פתאום (ובוודאי שלא יכלו להודות בכך, שקומץ
כפריים רומנים פתרו את הבעיה ב 'אמצעים פרימיטיביים') - הם
דאגו לכך, שכל הפרטים - לרבות חלקם של סבא-ינקו וחבריו למבצע -
ייעלמו - 'עקב טעות-אנוש' ממוחשבת.  
הזיכרון של הסבא שלי, אולי כבר לא כל כך מושלם - אבל, שקרן -
הוא לא!