"ישראל!" הבטתי בשעון - רק 11 בבוקר. עוד מוקדם מידי לקום,
אחרי השמירה אתמול. יש לי עוד כמה שעות לפני השמירה הבאה. למה
שמישהו יקים אותי עכשיו? חזרתי לנסות לישון, אולי יראו אותי
ככה ויעזבו אותי בשקט... אבל זה המשיך. "ישראל! ישראל קום! רון
רוצה לדבר איתך! הוא אמר שתתעורר ותגיע..." הקול התקרב ועכשיו
כבר שמעתי לך שזה היה אורי שטלטל אותי בניסיון להעיר. "אוף...
מה הוא רוצה?!" עניתי חצי מנומנם עדיין, כאשר מחשבות מתחילות
לעבור לי בראש - אתמול בשמירה שלי מיכל באה לשבת איתי טיפה.
הו, מיכל, חושב עליה וחיוך משתפך על פניי. כמה אני אוהב להיות
איתה. היא הדבר היחידי שמחזיק אותי בצבא המגעיל הזה. אני שונא
את הצבא. נזכר באורי ורון שמחכים לי אני חוזר לרגע מהמחשבות
שלי. ואז שוב חוזר לתוכם, אבל מי ראה אותנו? ומי ילך וילשין
עלינו? למה שיעשו לי את זה? ואני כל כך רציתי לצאת השבוע לקחת
אותה לאיזה סוף שבוע איפשהו נחמד. בסה"כ כבר כמעט חצי שנה
אנחנו ביחד ובקושי יצא לנו להיות ביחד מחוץ לבסיס. היא כל הזמן
לוחצת עלי שאני אבוא אליה, להכיר את ההורים שלה, שהיא תכיר את
שלי. אבל אני עדיין מפחד מזה. מכל הרציניות מידי. לא יודע למה.
כנראה ייקח זמן. אבל השבוע החלטתי - היא שווה את זה. היא שווה
הכל.
"ישראל, אתה קם?" שאל אותי שוב אורי. אה, נכון, לקום. אוף. אני
מקווה שהוא לא יעניש אותי. אולי הוא סתם צריך שאני אחליף
משמרת. בין שמירות? לא נראה לי. אוף. "אתה יודע מה הוא רוצה
ממני?" שאלתי את אורי במבט שכנראה הסגיר הכל. "אני לא שמעתי אף
אחד מדבר עליכם." הוא ענה, מבין. טוב, נקווה לטוב חשבתי לעצמי
ועליתי על מדים.
הלכתי לכיוון המעבדה. עייף, מודאג, מקווה שאני לא אפגוש את
מיכל בדרך. שאני לא אצטרך לספר לה שאולי היא בצרות בגללי. זה
כל-כך לא מגיע לה.  
הלכתי לכיוון החדר של רון, בדרך עברתי במשרד של שי ושמעתי אותו
קורא לי. את שי אהבתי. מבין כל המפקדים הוא היחיד שיכולתי לדבר
איתו ממש על החיים שלי גם מחוץ לבסיס. נכנסתי אליו וראיתי שהוא
עמד ליד הדלת ממש, כאילו מחכה למשהו. "מה? חיכית לי?" צחקתי
עליו, אבל הוא לא חייך. מין נתן בי מבט עצוב. "תביא, תשאיר פה
את הנשק שלך..." הוא אמר. התחלתי לדאוג. למה שהוא ירצה שאני
אהיה בלי הנשק שלי. הוא יודע אני הולך לרון? עד כדי כך? "מה
עשיתי שי?" שאלתי אותו, מצפה שהוא ייתן לי תשובה אמיתית, אבל
יודע שאסור לו. הוא המשיך להסתכל עלי... הבנתי שהוא יודע.
הורדתי את הנשק. "טוב, אני כבר חוזר." אמרתי לו, מחכה לעוד רמז
מפניו. אבל אותו מבט נשאר, לא עוזר לי בכלום. יצאתי.

"רון, חיפשת אותי?" נכנסתי אליו לחדר. גם לי הייתה שם, המש"קית
ת"ש. עכשיו כבר התחלתי באמת להרגיש רע. משהו קרה. איך לא חשבתי
על זה קודם? משהו קרה למיכל! מה הם עשו לה? אולי כשהיא חזרה
מהש"ג עד לחדרים? ידעתי שאני צריך ללוות אותה עם כל החיילים
שמסתובבים פה, אני לא סומך על אף אחד! המחשבות עפו לי בראש
בקצב מסחרר. אבל כולם בחוץ דווקא רגועים. אם היה קורה משהו
למיכל בטח היה המון רעש בחוץ. בטח אורי גם היה יודע. הוא היה
אומר לי. אבל אולי רצו להודיע לי ראשון, כי בכל זאת אני חבר
שלה. מה קורה פה? שיגיד לי כבר!
השקט השתלט לי על המוח ופתאום שמתי לב שאני כבר יושב מולו.
כנראה התיישבתי. ולי עכשיו עמדה מאחורי. נו, שידבר כבר.
חיכיתי. "תשמע, ישראל... אתה צריך להיות חזק..." הוא התחיל
לדבר, התחיל להכין אותי. למה? חשבתי על הכל... המחשבות עברו לי
בראש, מפריעות לי להקשיב לרון. ניסיתי להשקיט אותם, אני חייב
להתרכז, לשמוע מה קרה. אני חייב את השקט. נו דיי, כבר כאב לי
לחשוב. ניסיתי בכוח להתרכז ונעצתי ברון מבטים, מנסה לפחות
לקלוט את השפתיים שלו מדברות... מדברות... מדברות....

שקט.
כבר לא צריך לנסות להשקיט את המחשבות. עכשיו צריך לגרום להם
לפעול שוב. תחשבו, תגיבו, תעשו משו. ראיתי את לי מולי, "ישראל,
אתה בסדר? בוא תשתה משהו, כבר יבואו לקחת אותך... אני אלווה
אותך לש"ג." לקחת אותי? "אני לא הולך." עניתי. "אתה צריך ללכת
ישראל, אל תדאג, אנחנו נבוא איתך, ומחר נבוא, אולי אפילו כמה
חיילים יגיעו להלוויה, אני אדאג לדבר עם הרס"ר." רון אמר לי.
הלוויה? "אני לא הולך," קמתי מהכיסא, "זה לא נכון! אתם משקרים
לי!" עכשיו כבר צעקתי, הולך לכיוון הדלת. לי ניסתה לעצור אותי,
להחזיק בי. העפתי את היד שלי, כמעט סטרתי לה. "אתם משקרים! הוא
לא מת! אני רק דיברתי איתו כשירדתי מהשמירה! הוא לא מת! אני לא
הולך! תעזבו אותי!" צעקתי ויצאתי החוצה בריצה, לכיוון החדר,
לכיוון השער, לכל מקום שאני רק אוכל לברוח אליו. כמו חיה
מפוחדת מחפשת מקום להתחבא מהאויב הטורף שרודף אחריה. אבל מה
רדף אחרי? המילים של רון? אבל הם כבר היו בתוכי. איך אני יכול
להוציא אותם משם? הוא משקר לי, אני יודע את זה. הוא סתם עובד
עלי. נכון? בלי לחשוב לקחתי את הפלאפון וחייגתי. חיכיתי כמה
צלצולים, ואז שמעתי את ההרמה של הפלאפון. ידעתי! "ישראל?" ענה
לי קול דואג, בוכה של אימא. "אימא! מה את עושה עם הטלפון של
זוהר? תני לי לדבר איתו עכשיו!" זעקתי אליה, מתחיל לרעוד בכל
הגוף. הרגשתי את הקור מתפשט לאט לאט, מקפיא אותי. "ישראל...
זוהר..." היא התחילה. "לא! אל תגידי את זה! גם את?! אימא,
דיי!" כבר התחלתי לבכות, הדמעות התחילו לרדת. ניתקתי. זה לא
נכון, המשכתי להגיד לעצמי, זה לא...

הלכתי הביתה. הם לקחו אותי. הכריחו אותי. שעתיים נסיעה מהבסיס
לבית. לא בכיתי, לא דיברתי. שמתי את המוסיקה בדיסקמן שלי הכי
חזק שיכולתי. אני אפילו לא יודע מה היה בדיסק. אבל היה רעש,
וזה מה שרציתי. ניסו לדבר איתי, אבל בסוף כנראה וירתו. הם לקחו
אותי עד לשער, נתנו אותי להורים שלי. אימא חיבקה אותי, והתחילה
לבכות. כעסתי עליה וניתקתי ממנה. הלכתי לחדר. נעלתי את הדלת.
שמעתי אותם עולים אלי. אבל התעלמתי. שמתי את האוזניות שוב. לא
רוצה לשמוע אתכם, אתם סתם משקרים לי. אתם לא יכולים לבוא אלי
ולהגיד לי שאין לי אח סתם ככה. אתמול בערב הוא היה. לפני
שנכנסתי לחדר עברתי בחדר שלו, החולצה שקניתי לו לפני כמה
חודשים הייתה על המיטה שלו. מעניין עם מי הוא יצא אתמול
בלילה... באמת שכחתי לשאול אותו. טוב, כשהוא יגיע אני אדבר
איתו. אם החדר שלו ככה כנראה שהוא חוזר. החדר מחכה לו, עם כל
הבלאגן על הריצפה. הגיטרה שלו מונחת על המיטה עם דף שבטח מילים
של איזה שיר חדש שהוא מנסה להלחין לעצמו. הוא לא ילך בלי לגמור
את השיר ולהשמיע לי. הם סתם משקרים. ידעתי.
כששמעתי שהם לא ליד הדלת התגנבתי החוצה. לקחתי תיק עם כמה
דברים, ויצאתי מהר מהבית. רץ. לאן? לאן אני אלך? למי? חשבתי
ועליתי על הקו הראשון שעבר לי ליד הרחוב. טוב נו, אני אסע
צפונה.
מיכל! שכחתי שאני צריך לדבר איתה! הבטחתי להתקשר לפני שאני
עולה לשמירה. אוי, איך שכחתי. אני אסע אליה. היא בטח כבר בבית.


כבר חודשיים שאני ישן אצל מיכל בסופי שבוע. הכרתי את ההורים
שלה. הם דווקא מתייחסים אלי יפה. נראה שהם טיפה מפחדים ממני.
הם פשוט צריכים להכיר אותי, בטח דואגים לבת שלהם. כמו כל
ההורים. אני חושב שמיכל פחות אוהבת אותי. היא דואגת לי, ונמצאת
איתי כל הזמן. אבל זה אחרת. משהו השתנה בנו. אני לא בטוח מה.
היא רוצה שאני אבוא איתה לבית שלי. להכיר את ההורים שלי. לא
הייתי בבית כבר חודשיים. לא דיברתי איתם. לזוהר אני מתקשר פעם
בשבוע, אבל הפלאפון שלו מנותק. אני לא יודע אם אני כועס עליו
על זה שהוא משתף איתם פעולה בבדיחה הטיפשית הזאת או אם אני
מרחם עליו שהכניסו אותו לכל המשחק המשוגע הזה. בכל מקרה, אני
מחכה שהוא מתקשר, ממשיך להתקשר אליו...

אני לבד. מיכל עזבה אותי. אני בכלל לא צריך אותה. היא סתם לא
מבינה כלום. הצטרפה למשחק שלהם. היא חושבת שאני משתגע. שתחשוב.
אני לא צריך אותה. אני עדיין לא חוזר הביתה. אני יוצא לטייל
בסופי שבוע. כמו שהייתי מטייל עם זוהר. עוד מעט אני צריך
להשתחרר אבל הגשתי בקשה להמשיך בקבע. אני לא אוהב את הצבא. אבל
אין לי לאן ללכת. הם עדיין משחקים. אני לא רוצה לראות אותם.
שלא יכניסו אותי למשחק שלהם. יש לי את הצבא. הוא מגן עלי. 'צבא
הגנה לישראל, נכון?' אני צוחק עם שי. הוא לא צוחק. מסתכל עלי
במבט עצוב. נראה לי שהם מתחילים למשוך אותו אליהם גם.

העיקר שהם לא יצליחו למשוך אותי.
אני לא אצטרף למשחק החולני הזה שלהם.  
בסוף זוהר יתקשר...