מדלגת במדרגות, עולה בריצה מהירה, עצבנית וזועמת מוחה את
הדמעות מפניי, בליבי משננת ומניפה את אצבעי כאל מול פנייך
בעצבים, לא העליתי על דעתי שתעיזי אי פעם לעשות לי דבר שכזה!
דמיינתי את דמותך מולי כשאני משננת מבין שיני החורקות זו בזו
את הגידופים והזעיפות שאפנה כלפייך.
טיפסתי וטיפסתי וכבר יצא לי האוויר מהריאות. "סתומה!" קיללתי
את עצמי, "תפסיקי לעשן אולי תוכלי לנשום!" "אבל היא?! חייבת
לגור במגדל אייפל! קומה 9 ומעלית מקולקלת, גם כן!"
מהעצבים לא אפשרתי לעצמי אפילו לדקה לשבת לנוח רציתי להגיע
אליה לדירה ולהגיד לה בדיוק מה אני חושבת עליה! בפנים שלה!
לצעוק ולקלל ולברוח בלי לשמוע תשובה!
לא האמנתי אי פעם שהיא תעיז לזרוק אותי, ועוד בטלפון! אחרי 5
חודשים מאושרים.. זה מה שהיא עושה לי?!
דמעה החליקה מעיני על לחי ומיהרתי לנגבה. שלא תראה אפילו כמה
השפיעה עליי... חזרתי ושיננתי בעל פה כל מה שאומר לה. "ככה
דורין?! זה מה שאת עושה?! ככה להעיף אותי בלי בושה? ככה לומר
לי לעוף לך מהפנים? מה עשיתי לך?! הא? מהה? נתתי את הנשמה
בשבילך! יום וליל הייתי פה למענך! וככה את מוותרת עליי? על
הקשר שלנו? על היחסים האלו?! ככה את זורקת הכל בלי להניד עפעף?
כל-כך לא איכפת לך?! עלובה! כן, את! את עלובה! את לא שווה את
היחס שלי בכלל. את שקרנית! 5 חודשים שיקרת לי שאת אוהבת אותי.
תמותי!" בתוך תוכי ידעתי שאני לא באמת רוצה שתמות, שאני לא
באמת חושבת שהיא עלובה, שהיא פגעה בי יותר משאי פעם אעיז לפגוע
בה... אבל המשכתי ושיננתי בליבי משפטים, שכל רגע השתנו כי לא
הצלחתי לזכור אפילו לא אחד מהם...
כבר בכיתי בהיסטריה ומצאתי את עצמי זוחלת מעלה, מעלה במדרגות,
אחת, אחת... הדמעות נוזלות מעיניי כברזים וכבר נמאס לי לנגב את
עיניי, הן נפוחות ואדומות...
שלט גדול התנוסס מולי - "קומה 5", כמו 5 חודשים חשבתי לעצמי
ומיד העפתי את המחשבה מראשי... המשכתי וטיפסתי מנסה לא לחשוב
ורק קללות וגידופים יוצאים מפי בלי הרף.
מישהו עבר לידי, נעצר ושאל, "את בסדר?" "עוף ממני!" צרחתי
מוציאה את כל קולי מולו ומתחילה להשתעל מהצרחה... "מהיום את
מפסיקה לעשן!" חשבתי לעצמי... האדם המסכן ברח, וסינן "סתומה"
מבין שיניו... צודק, כך גם היא חושבת. המשכתי לעלות... הגעתי
לקומה 6... רק עוד 3 קומות חשבתי לעצמי... אך הגוף שלי היה
מותש, מבחינה פיזית נפשית ומנטאלית. לא רציתי כבר להגיע עד
אליה, לא רציתי לראות את פניה כבר... אבל לא היה בי את הכוח
לעצור, אז המשכתי. לא היה בי את הכוח לשבת לנוח, להירגע
מהדמעות... אז המשכתי...
רציתי לצרוח בשמה אך כל שיצא ממני הייתה אנקה חלושה,
"דורין..." בכיתי, "דורין!" נאנקתי, "דוריני", זעקתי, נחנקת
מהקריאות והבכי... "דוריני שלי... אהובתי", לחשתי...
לא אשבר! החלטתי... המשכתי לצעוד מעלה, מעלה... שומעת שיר
מתנגן בראשי... "ממחר, מבטיח לך, אפסיק לעשן... ממחר, מבטיח לך
אפסיק לשקר..." לא זכרתי את כל המילים, רק את אלו שהיו
משמעותיות בשבילי... אבל זה לא מה שגרם לי להפסיק לשמוע אותו
מתנגן בתוכי, "כשנכנסת לי, לחיים, מה רצית אם לא אותי - לא
אניח את הזיכרון, בצד הדרך... הרגלים, שאספתי..." קומה 7
הופיעה מולי רק עוד 2 לחשתי לעצמי... בוכה בהיסטריה, "למה זה
נראה כמו נצח?!" "ממחר, תראי, תראי, אני אשתנה..." בראשי כבר
פרצתי את הדלת וטרקתי מאחורי מביאה לה סטירה וצורחת עליה בלי
הפסקה...
אבל כשפתחתי את עיניי עוד הייתי במדרגות זוחלת מושפלת ועולה
עוד ועוד מדרגה.
בקומה 8 כבר לא ידעתי אם אני רוצה להמשיך אבל... "אם הגעתי עד
כאן לא אלך עד הסוף?" חשבתי לעצמי... אז המשכתי. ורצתי, ככה זה
גם בריצה, כשמגיעים לסוף למרות שאין כוח רצים עד הסוף! אז
רצתי, ודילגתי, והתנשפתי ו... הגעתי!
התכופפתי, שמתי ידיים על הברכיים וגב מכופף, ניסיתי להירגע -
הרי אני לא רוצה שהיא תיראה אותי במצב כזה, אלא במצב של כוח!
שאני צועקת עליה! אחרי 5 דקות של מנוחה החלטתי להיכנס, הרי אני
אראה נורא גם עוד שעה מנוחה...
לא שכחתי איך רציתי לפתוח את הדלת ואיך רציתי לצעוק עליה, ואיך
רציתי לסטור לה...
אז פתחתי את הדלת בפריצה, טרקתי אותה אחרי בחוזקה, "דורין",
צרחתי בשארית הקול שעוד נשאר בגרוני, היא נבהלה ורצה לכניסה
לביתה וראתה אותי... "דורין..." סיננתי מבין שיני... ובשנייה
אחת נפלתי לרצפה, זחלתי לרגליה והתחננתי שתקבל אותי חזרה.