הוא הלך לעבר פסי הרכבת.
"יש לי מזל," הוא חשב, "הרכבת של 11 עוד מעט מגיעה."
והוא עמד על פסי הרכבת.
בעדינות, הוא הניח את ראשו כנגד המתכת הקרה של פסי הרכבת.
מוכן למוות.
לפתע חשב - "רגע, מכתב פרידה."
הוא קם, הלך קצת אחורה, שלף מכיסו פתק ועט, השעין את הפתק על
המסילה והחל לרשום: "תודה לכם. תודה לכם, אמא ואבא, שגידלתם
אותי, וגם בזמנים הקשים ביותר עודדתם אותי, או לפחות ניסיתם.
תודה לך, אחי, אתה היית בשבילי האדם היחיד שתמיד אפשר לבטוח
בו, שלו סיפרתי את כל סודותיי. תודה לך, משה, מיכאל ועמי,
שבזכותכם העברתי חלקים גדולים מחיי מאושר. ותודה לך, דנה, כי
בזכותך הכרתי אהבה מהי. כן כן, אני מאוהב בך. הייתי בעצם."
והוא חשב לפתע למה בעצם? אולי היה כל כך קשה, אבל יש כל כך
הרבה סיבות למה לא! יש את חבריו והוריו... והוא אפילו לא סיפר
לדנה שהוא אוהב אותה. כמו ילד בכיתה ו'.
והוא נעמד על פסי הרכבת, הרוח נושבת על פניו, ידיו מורמות
לאוויר, כולו אושר צרוף, והוא צעק: "אני חייייייייי!!!"
ואז עברה הרכבת.