כואב לה, והכל באשמתו. כל היום יושבת לבד בחדרה. רוצה לבכות,
רוצה לצרוח. לא יודעת מה לעשות עם עצמה. רוצה לפגוע במשהו,
אולי אפילו במישהו, אולי גם בעצמה. הכאב לא הולך, והדמעות
מטפסות להן במעלה גרונה, חונקות אותה. זהו, הן הגיעו כבר
לעיניה, ממלאות אותן בעדינות בכאב שקט. היא לא יכולה לראות, לא
מוכנה להפסיק. עוצמת עיניה בעדינות, וככה הדמעות חומקות להן.
מתגלגלות במורד לחייה. כה חמות, כה חזקות, הן זועקות בכאב את
סיפורה העצוב... לא יודעות היכן להפסיק, לא מצליחות לעצור.
לוקחת כרית ומצמידה אותה אליה בעוצמה, היא צורחת לתוכה, וזה
משחרר. דואגת מה יקרה כשישמעו אותה, אבל יודעת שאין סיבה
לדאגתה, אף אחד לא שומע. הם אף פעם לא שמעו. הם לא ניסו אף פעם
באמת להקשיב לה. וזה גם כואב לה. זה תמיד כאב, ותמיד יכאב. היא
לא יודעת איך להפסיק את הכאב, היא גם לא תדע אף פעם. אבל אסור
לה לוותר ככה. להיכנע? אסור. מה פתאום. אם תוריד את חומות
המגן, היא תתמוטט לחלוטין. היא תיפול, ולעולם לא תוכל לקום
יותר. היא מתיישבת על מיטתה, מנסה להירגע, אך היא לא מסוגלת.
היא אף פעם לא יכלה להירגע מתי שרק רצתה. כל גופה רועד, כרגע
היא כ"כ שבירה, כה עדינה. היא מרפה מהכרית, שכבר ספוגה
בדמעותיה הרכות ותופסת אחת מבובות הפרווה שנמצאות בקצה מיטתה,
כמאיימות ליפול. היא חובקת את בובתה בחוזקה, והדמעות ממשיכות
ובאות, עוד ועוד... מנסה לעצור את עצמה, אך היא לא מצליחה, זה
קשה לה מדי. נשענת על הקיר הקר שמאחוריה ובוהה בתקרה. התקרה
לבנה, נקייה כ"כ. אילו רק היא יכלה להיות כה נקייה, העבר שלה
לא מאפשר לה... מרגישה כ"כ רעה... כה טמאה. עיניה לא מראות לה
שום דבר, הן ריקות. מספרות סיפור עצוב. סיפור כואב. סיפורה של
הנערה המסכנה שכבר לא רוצה כלום בחייה. היא חושבת עליו...
מחשבותיה לא מרפות ממנו. זה כאילו ראשה וליבה אינם קשורים זה
לזה. הראש אינו רוצה לחשוב על אותו הנער, הוא יודע שזה כואב
וימשיך לכאוב. לעומת הלב, שמנסה לשחזר את ההיסטוריה, כדי להבין
איך להחזיר את הנער אליה. הנער שהרס אותה והכאיב לה כ"כ. זה
שהשאיר אותה ככה, שבורה לרסיסים. היא לא רוצה להמשיך לחיות
ככה. היא ידעה מההתחלה שאסור לה להשבות בקסמו, היא ידעה שבסופו
של דבר היא תיפגע. תיפגע כ"כ שיימאס לה מחייה. הכאב הזה, הוא
לא עוזב. יום ולילה הוא לצידה. נשאר בליבה. דוגר בראשה. לא
מסכים ללכת ולעזוב אותה לנפשה. היא קמה מהמיטה, והולכת למטבח.
אין איש בבית שיוכל לעצור אותה. היא פותחת את המגירה העליונה,
ומשם היא מוציאה סכין. סכין חדה. לא כזו שתוכל לפגוע בה יותר
מדי, אלא אם תרצה. רק לעשות נזקים היא טוענת. היא עדיין בוכה
וחושבת עד כמה שקשים לה חייה. רק בגלל אהבה? לא. אבל היא לא
רואה את זה ככה. היא בוחנת את ידה, מעין בדיקה אם החתכים
הקודמים החלימו ונעלמו כבר. היד שלה כ"כ לבנה וחלקה. היא מקרבת
את הקצה החד לבשרה הרך. שורטת את עצמה, שריטה ראשונה, די חלשה.
השריטה הבאה לא תהיה כזו... היא ממשיכה, עוד אחת, ועוד אחת.
אלו סימנים קטנים. היא יודעת שהם ייעלמו, אך לא רוצה שזה יקרה.
היא חוזרת לחדרה, הסכין עדיין בידה. היא רועדת, עכשיו זה שורף.
אבל זה תמיד שורף, זה שורף מבפנים. בעוד שעה אמה תגיע הביתה,
לבית ריק.