אני יושבת מול המסך...שותקת. שפתיי קמצות אחת כלפיי השנייה,
מלבינות ממאמץ. ממאמץ? אולי, אולי כדי לא להיפתח. לא לחשוף
לשון, לא לחשוף שן מוכתמת בקפאין, ניקוטין ומרירות.
נושכת את עצמי.
לא בכעס, בהשלמה, במרירות בה לא הכתמתי עדיין את יתר שיניי.
אפשר לנשוך בהשלמה? אפשר. הנה. בבקשה. רק נותרת תוהה, מפקפקת
במניעי ההשלמה. מתי הספיקה להזדחל אל תודעתי, שנייה אחר הקלדת
המילה. מהירה, מוחלטת, עוצמתית. יחד עם זאת, דומה.
דומה
דומה
דומה
זהה.
וגם הניסיון הנואש הזה, לא, לא ישנה ייחד או יפריד את ההשלמה
שלי מאינספור הדחפים, הקלטים והפלטים של ההמון.
ההמון הניבער. ההמון שלי. אני. הניבערת.
אני קוראת ספר, ומוצאת בו תרגום של מחשבותיי לסימנים גרפיים.
כלומר, התודעה שלי, על פינותייה המחודדות והקהות, הינה פס
ייצור המוני. כמה טהור הוא הסיפוק הראשוני שבמציאת תודעה
אנושית אחרת דומה, להזדהות.
טהור כפי שמרקיבה ההבנה, כי היא לא קנייני האישי.
הולדן שייך להמון, לא לי. וגם לא לך,
יקירי.
דוסטוייבסקי, סילביה פלאת', יונה וולך, יהודה עמיחי.
אתה מהנהן בראשך? בשרך חידודים. לא פוצעים כפי שהייתי רוצה
כמובן, אך מציקים במידה המניחה את הדעת. הדעת שלך. לא שלי.
כשהם שרים-
The more you ignore me the closer I get
אז, לא רק אתה מבין על מה הם מדברים.
כשחם לך, לא רק אתה יודע להפוך מיוזע. כי גם אני יודעת לבהות.
גם הם. גם אני נקרעת לגזרים, בין הבוז וההערצה לפשטות.
גם אני מוצאת עצמי מרותקת למעיים מרוסקים של חתול דרוס על שפת
הכביש. לא מתיקה את מבטי.
גם.
אותי המצפון מייסר אחר כל שיחת חולין. וגם אני מפחדת מימיי
הולדת. ומחברים. משיכפול, ממגע, קולקטיב, צחוק ורעש של צמר
גפן, המופרד משאר החבילה.
והעובדה ש,
הרצון לפחד גובר על הפחד,
משתקת.
זהו,
השתתקתי.