שנים עוברות מהר אמרה הנערה... שישבה וחשבה רק על זה.
היא לא מצליחה להתרכז בדברים אחרים, זה הטריד אותה מאוד.
היא לא יודעת אם זה בסדר או לא אבל לא איכפת לה,
היא חושבת על זה ולא מפסיקה.
ענייני מוסר, התחשבות... מהרהרת בליבה, האם זה באמת חשוב?
מתפכחת וחוזרת למציאות, ברור שזה חשוב, אפילו יותר מידי.
מוסר יותר חשוב מאושר היא אומרת אך קשה לה... היא מאוהבת.
החיים זה לא דבר קל ובטח שלא דבר טוב.
היא כל-כך מסתבכת, כל-כך רגישה, כל-כך לא בטוחה בעצמה.
היא מפחדת עכשיו, מפחדת להרגיש אבל זה גדול עליה, אין עוררין
על כך.
היא כל-כך נואשת להוציא שטות שכזו מראשה אך יודעת שזה לא אפשרי
ולא מיידי.
היא מתחילה אף להרגיש רע; פיזית ונפשית כאחד,היא הרי כל-כך
רגישה.
אנשים לא מבינים, אנשים אטומים, כל-כך הרבה כעס וטינה הם
זורקים.
הם גם אוהבים להכאיב, להכאיב חזק, כך שנפש הנערה יוצאת מגופה.
הנפש רוצה לצעוק לכולם כמה שזה לא הוגן, כמה שזה לא הוגן.
היא מרגישה את החום בגופה זועק לעזרה שהיא בעצם לא זקוקה, היא
הרי רק רוצה שיעזבו אותה לנפשה.
בני האדם זה עסק מסובך, היא מבינה את זה ולא מדחיקה, מנסה
להתמודד אך לא רואה את מי שעומד מולה. רואה רק רחוק, רחוק
מידי
ומתכננת דברים בראשה הקטן שלא יתגשמו, שהם רק חלומות.
וזה חבל לראות אותה ככה, חבל לראות אותה סובלת ולדעת שלעולם לא
יהיה לה מה שהיא רוצה כי היא מהחולמים בהקיץ; עוזבת הכל ופולשת
לעולם החלומות, הכל מתמוטט מסביבה והיא חולמת על עולם טוב
יותר.
כואב לה יותר ויותר, הסבל מתעצם.
היא מסתכלת במראה ולא סובלת את מה שהיא רואה.
היא מפחדת מהדבר הבא, מהפצצה הבאה שתיפול עליה אך לצערה לזה
היא מחכה.
היא כל-כך כועסת לפעמים כי מבינה שטעתה ואחרים נטשו אותה.
היא לא מסכימה לזה, היא לא מוותרת אבל יודעת בתוכה שזה מה
שיקרה ושום דבר לא ישתנה. זה לא הגורל, היא אומרת, זה לא הגורל
זה רק הפחד שטמון בה, זה רק הכאב שלעולם לא ייעלם.