הרגליים רעדו לי ונדמה היה שהברכיים יקרסו תחת משקל גופי.
הוא אחז לי את היד, או יותר נכון החזיק אותה.
שכן ההבדל בין השניים משמעותי. הבדל של דקויות קטנות ורגישות
שצריכות שיגלו אותן. ממש כשם שהתחבאו. בדרך כלל הן מסתתרות
בעיניים, או בתזוזות של הגוף.
הפעם הן היו באצבעות שלו. ממש בקצה שלהן, והמגע שלו הסגיר
אותן. את הפחד שלהן,
לערבב את חומן בחומי.
שגם הן בדומה לגוף שלי, רעדו.

אני זוכרת את ההרגשה שהציפה אותי כאילו שנפרסה מולי פיסה פיסה.
מין משהו שנכנס ופירפר בתוכי.
שמילאה קצת את כולי בהילה שלו.
שעשה לי טוב.

אך הפחד חשבתי, מפורר את הכל.
מוזר
הוא בנוי מחולשה ולמרות זאת תמיד מנצח.
נדמה שהוא חזק.
כה גדול ועוצמתי, הפחד.
אבל בתוך תוכו
אם רק מפרקים אותו
אט אט
רואים אותו חשוף.
חסר כוח
ומיסכן
עירום ללא מסכותיו המאיימות.

האמן לי,
בלעתי את הפחד שלי
הכנסתיו פנימה
ואילו אתה
לא הפסקת להתעסק ולגעת בו.

לך תזדיין, אני אומרת, לך ותזדיין.
קח איתך את כל שנתת לי. "שיהיה לי טוב". רצית שיהיה לי טוב.
אתה והאצבעות העדינות האלו שלך, העיניים הטובות.
קובץ דקויות שהפכו מזויפות.