את יוצאת ממבחן, מתקשרת. משהו לא בסדר. זה בקול שלו, זה בלב
שלך, את יודעת. תמיד ידעת ותמיד תדעי.
הוא לא אומר, לא מספר. רק תזכרי, הוא אומר, רק תזכרי שאני אוהב
ושאת הכי חשובה בעולם. תזכרי. תזכרי. רוצה לשכוח.
אבל תגיד לי. מה יש לך? מה קרה? כלום, נדבר כשאני אגיע הביתה.
אבל זה עוד שלושה ימים, שלושה ימים תמימים, חצי שבוע. חצי שבוע
של תהיות, חצי שבוע של להיות באוויר ולחשוב כל הזמן...
תספר לי. נו. אל תשכחי, אל תשכחי, אני אוהב ואת הכי חשובה. אל
תשכחי... למה את בוכה? תפסיקי לבכות. תירגעי, יהיה בסדר.
אבל אתה לא אומר לי! רוצה להיפרד? אני לא עונה לך על השאלה
הזו, חכי ליום שישי. לא! תספר.

דמעות, כ"כ הרבה דמעות. עיניים אדומות, עיניים עצובות.
הדמעות משאירות שובלים, פסים פסים נחרטים על לחייה, מגיעים עד
לסנטר וצונחים. פסים של מים מלוחים מקשטים את פנייה. פנייה
שאהב כ"כ. אל תשכחי, אוהב, חשובה, אוהב, חשובה..... תזכרי.

את מנסה להבין, למצוא פשר. את המומה, כולם המומים.
את בוכה, כולם לא מבינים. זה עובר, הזמן מרפא, את חזקה.
לא, את לא. את חלשה ועצובה וכואב לך, כל כך כואב לך. כאב חד
שמפלח את ליבך כל פעם שאת חושבת ונזכרת, וזוכרת...
כל כך זוכרת.

תנשמי, תירגעי, יהיה בסדר. יום יפה בחוץ, שמש, חם, יום לים.
את אוהבת את הים, נכון? צאי, תבלי, תשכחי.
בבקשה תשכחי, בבקשה...
אבל את זוכרת. אוהב, חשובה, אוהב, חשובה, אוהב...
עוזב, עצובה, עוזב, עצובה... זוכרת?